ניצבים אנו מול אירוע שהתקשורת עושה כל מאמץ להפכו לאירוע היסטורי וכאילו יש מאין. לאובמה יש אכן יכולת ביטוי רטורית שלא נשמעה ממנהיג פוליטי כבר זמן רב. לאובמה ישנה פרספקטיבת ראייה היסטורית רחבה. יש לו כנראה גם חוש צדק וסוג של יושרה לא אופיינית למנהיגים עכשוויים. כל אלה מצטרפים למוצאו ולצבעו, לגילו ולמראהו ומקנים לו כריזמה בינלאומית ויכולת לעורר תקוות ואשליות בדעת הקהל הבינלאומית גם מעל לראשי מנהיגיה. עוצמת ההשפעה הזאת על הציבורים במדינות העולם השלישי בכלל ומדינות האיסלאם בפרט, מעוררת תחושה, שלראשונה מזה שנות דור, יש סיכוי להזיז ולו מעט מהקבעון התרבותי-חברתי בחברות הנכשלות האלה ולהקטין במעט את הקיצוניות המאפיינת. אישית, לא חשתי תחושה כזאת של פוטנציאל להתחדשות, מאז הנשיא ג'ון פ. קנדי, שגם הוא לא היה ידיד גדול של ישראל.
כל זה יקנה לנשיא אובמה עוצמה מוסרית בינלאומית שאין לה תקדים מאז מלחמת העולם השנייה. זה גם מציב את אובמה כפוטנציאל ממשי לסכנת חיים אם וכאשר יתחיל הנשיא לפרוט הרטוריקה לפרוטות מעשיות.
המבחן הגדול של מנהיג היסטורי מסתכם בשלוש המילים שהונצחו פעם מפיו של רומאי ידוע: "באתי ראיתי ניצחתי". מילים שנאמרו בהקשר המלחמתי אבל הן נכונות גם ליוזמות "לא אלימות" בדרכי לחץ או מתת מדיני דפלומטי כלכלי וכד'. דרך יותר קשה להשגת תוצאות, פחות חד-משמעית, דורשת הרבה יותר מחשבה, סבלנות ותחכום, אבל גם משיגה תוצאות. אובמה ייכנס להיסטוריה אם וכאשר יוכל "לרשום" לזכותו יצירת תנודות משמעותיות "בלוחות הטקטונים" החברתיים, הפוליטיים והכלכליים הבינלאומיים.
דבריו של אובמה כלפי ישראל והפלשתינים והעולם הערבי והמוסלמי כולו, היו מלאכת מחשבת של רגישות ואיזון, וגם הפתרון שהוא מאמץ, שתי מדינות לשני העמים, הנו פועל יוצא מתוכן דבריו ומהבנתו לגבי יחסי המשקל הראויים "הנכונים" בין מגוון "החומרים" הרגישים מאוד וקלי ההתפרקות בתהליך "הכימי" הרגיש ההדרגתי המורכב ליצירת "תרכובת" יציבה וחדשה באזור, ריאקציה שבקלות יכולה להתפוצץ לו ולכולנו בפנים...
החידה הגדולה היא מה יעשה "האלכימאי" הזה, אובמה, מהבחינה הפרקטית מחר בבוקר? איך הוא יניע ויתרגם את חזונו הזה בסבך הרגיש והנפיץ מבלי "להרוג" את החזון היפה בריאקציות משניות של התחשבנויות בלתי נגמרות סביב אינטרסים מקומיים קטנים?
"כהיסטוריון גדול" שאין מצויה בידיו כמות הידע וכלי ניתוח השוואתיים ראויים, אני יכול לקבוע במלוא הענווה, שמדינת ישראל כיישות ציונית היא תוצר של "ריאקציה כימית" עולמית שהתמשכה לאורך כמחצית שנות ראשית המאה הקודמת. "ריאקציה" מתמשכת, שכללה בתוכה מהפכות חברתיות גדולות, שתי מלחמות עולמיות עקובות מדם וסבל בינלאומי.
בתחושה פנימית אני חש שסוד הצלחת "הכנסת הפקק לבקבוקנו" האזורי, או סוד הצלחת "שליפתו" מבלי "שהנוזל המבעבע" בתוכה יישפך או יתנדף לו, טמון איכשהו "בריאקציה" כלל עולמית נוספת שמשמעותה לא ברורה לי דיה.
ייתכן שהסוד טמון רק ביצירת "עסקת חבילה" מזרח-תיכונית כוללת את אירן, פקיסטן, ערב הסעודית, טורקיה ומצרים. וכן... גם ישראל, הפלשתינים, לבנון וסוריה.
נראה כרגע שזה הכיוון שאובמה יבחר לפסוע בו. אלא שלאור ניסיון העבר אני בספק אם הדרך הזאת תוביל אותו ליעד הנכסף...
הסוד טמון כנראה במשהו הרבה יותר גדול והרבה יותר ארוך משנות נשיאותו הצפויות של אובמה. והוא אמור לכלול בתוכו תהליך של שינוי חברתי פוליטי וכלכלי בעולם האיסלאמי, שינוי שספק אם יכול להתרחש אך ורק בדרכים דיפלומטיות. וכמו-כן תידרש יצירת זהות של אינטרסים בין רוסיה, אירופה, סין וארה"ב. מבחנו של אובמה תלוי ביכולתו לכפות או לשכנע את שליטי המעצמות האלה וזה הרבה יותר קשה מלהלהיב את ההמונים, יכולת שאובמה כבר הוכיח שהיא קיימת בו.
מה הוא כבר מסוגל לעשות מול הציניות האינטרסנטית נטולת החלומות של פוטין? אל מול הפרגמטיזם היבש של סרקוזי? אל מול האמונה האלוהית ממוקדת היעד של הכת האירנית? אל מול השנאה, הקנאה והייאוש הפוליטי המושחת של השליטים האפריקנים? מעל כולם אל מול החונטה הקומוניסטית הסינית? אל מול הקיבעון התרבותי המושרש של החברה הערבית על שליטיה מעריצי החרב הרואים בגישתו החדשה ניצחון לדרכם?
אל מול הבחירה הפוליטית של בנימין נתניהו הנראית כרגע כנטולת כל חזון?
מסתבר שנתניהו לא העריך כראוי את אובמה האיש, למרות שפגש בו בתקופת הקמפיין הנשיאותי שלו. נתניהו לא זיהה את הפוטנציאל וכנראה לא העריך את יכולתו לנצח בבחירות. ולאחר מכן לא קלט את המשמעות לטווח הארוך, ונצמד לתוכניתו המקורית להקים קואליציה עם "שותפיו הטבעיים". ייתכן שנתניהו העדיף לכבול את עצמו, כדי לומר שאין ביכולתו הפוליטית להתקדם לעבר "חלומותיו" של מנהיג שמנותק מההתפשרות והיכולות המוגבלות של העשייה הפוליטית האמיתית. או נכון יותר, של אי-העשייה הפוליטית כדי לתמרן ולשרוד.
יכול מאוד להיות שנתניהו חושב שהמציאות המזרח-תיכונית בפרט והעולמית בכלל, תביא את אובמה די מהר, להבנה שזה מעל ליכולתו של נשיא אמריקני באשר הוא.
נתניהו עם האג'נדה של "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו", מזיע היום יותר מאי-פעם בחיפוש דרך בלתי אפשרית (כמעט), איך עוברים את תקופת ההתפכחות של אובמה? איך לזרום עם "חלומות" אובמה ולהישאר מפוכח? כאשר אתה משוכנע שזה בזבוז זמן, שאין לזה כל סיכוי לשנות דבר?
הייתכן שאובמה שואף להיות מין "ישו" מודרני?... הייתכן שהוא מציג לאמריקה ולעולם חזון לפוליטיקה בינלאומית אחרת? (הסיסמה כבר מוכרת לנו...)
הייתכן שהוא משדר לנו ברטוריקה המושלמת שלו, שנקרתה לנו הזדמנות היסטורית חד-פעמית, לנצל את בחירתו ואת התקווה הבינלאומית שהוא מעורר ואת ההשפעה הכלל עולמית שהוא צובר, את שירותיו הטובים, כדי לקדם באופן משמעותי פתרון של ממש לחיכוך הכואב באזורנו???
האם הוא מאמין בכנות, שאחרי יותר ממאה שנות בדידות, מוות, זעם, צער וכאב, אנחנו מסוגלים להיסחף לעוד הרפתקה חדשה?...