בבר-אילן קמה מפ"ם - על משקל: בבאזל קמה מדינת היהודים. הייתה פעם מפ"ם - הלא היא מפלגת הפועלים המאוחדת, שמוקמה שמאלה ממפא"י על המפה הפוליטית הנושנה של המאה העשרים. מפ"ם של בר-אילן, לעומת זאת, היא המדינה הפלשתינית המפורזת, שעליה הכריז בנימין נתניהו בנאומו ה"היסטורי" ביום ראשון.
די בהקמת מפ"ם זו, ולו רק בהבל פיו של ראש הממשלה וראש הליכוד, כדי שכל אגפי הימין שמימין לליכוד יזועו באי-נוחות ויתארגנו לפעולות מחאה. נתניהו שלל מאז ומתמיד את הרעיון של מדינה פלשתינית - הם אומרים ובצדק - וראו מה קרה לו בבר-אילן. הוא נע שמאלה, חזר בו מדבריו בעבר, טבע מונח מדיני שאי-אפשר יהיה עוד למוחקו.
אפשר לזוע באי-נחת, אפשר לומר שנתניהו הכיר בזכות הפלשתינים למדינה בתוככי ארץ-ישראל המערבית, אבל בשום פנים ואופן אי-אפשר להגיד שנתניהו עשה תפנית של 180 מעלות בעמדותיו. הוא לא חולל שינוי שרוני, לא בגד בדרכו, לא נעשה מפ"מניק במובן הפוליטי הישן. להפך: נתניהו השמיע קבל עולם וישראל עמדות יסוד ציוניות שכבר מזמן לא הושמעו ברבים, בבירור כזה, מעל גבי מיליוני מסכי טלוויזיה. גם הימין שבימין צריך לברך.
נתניהו שירטט תמונת מצב עתידית, שעיקרה הוא אבטחת שלומה וביטחונה של מדינת היהודים, אבטחת שלומה ואחדותה של ירושלים, אבטחת שלומם וביטחונן של ההתנחלויות. מי שציפה כי יעלה בנאומו ערעור על זכות ההתנחלות בחבלי המולדת ההיסטורית - התבדה, כמובן.
נתניהו הביע את אי-רצוננו לשלוט באוכלוסיה הפלשתינית, ולאפשר לה לנהל את חייה כרצונה - ובתנאי שלא יוסיפו להתנכל לאזרחי ישראל בשיטות ובאמצעים חמאסיים. מישהו בימין יכול לחלוק על כך?
מפ"ם? מדינה פלשתינית מפורזת? אולי הסמאנטיקה, ההגדרה, השתנתה, הרחיקה לכת לדעת טובים באזור הבית היהודי, האיחוד הלאומי וימינה מהן. אבל אם יעמיקו אנשיהן חשוב, יתברר להם, שראש הממשלה נתניהו הוכיח בנאום בר-אילן, שבו שירטט את קווי מדיניותו, שבו השיב לנשיא אובאמה תשובה ציונית-יהודית הולמת, כי לאמיתו של דבר הוא צועד בנתיב ששירטטו שניים מקודמיו לשלטון: מנחם בגין ויצחק שמיר.
נכון, הם לא העזו להעלות על דל שפתותיהם את צמד המלים: מדינה פלשתינית. לאותה מפ"ם של ביבי - קראו בגין ושמיר בפשטות: אוטונומיה. לאמור: התושבים הפלשתינים של יו"ש ינהלו באין מפריע את כלל מסכת חייהם להוציא ענייני ביטחון וחוץ. מעין מדינה - בלי להשתמש במונח זה - יישות שחסרה שניים מסממניה המובהקים של מדינה, ומאפשרת עם זאת לתושביה עצמאות כלכלית, תרבותית, חברתית מלאה.
כבר אז, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, דחו הפלשתינים את הרעיון, כפי שמיהרו לדחות עתה את רעיונות נתניהו. הם דחו את הרעיון, כפי שדחו רעיונות יצירתיים אחרים בעניינם במאה השנים האחרונות. לכן, הערבים המתכנים "פלשתינים" עומדים עד היום היכן שהם עומדים. דורכים במקום, אכולי תיסכול וזעם.
הפלשתינים דחו את רעיון האוטונומיה, למרות שהיה יכול להיחשב להישג אדיר מבחינת קבוצת ערבים זו, שמעולם לא הייתה לה מדינה ועצמאות וכמובן לא אוטונומיה. דווקא מן העם היהודי יכלו לנחול הישג גדול לעצמם, חסר תקדים בהיסטוריה שלהם, שמצטיינת בפרעות נגד בני העם היהודי.
הם דחו אותו בשתי ידיים, מסיבה פשוטה אחת: הפלשתינים לאמיתו של דבר אינם עם, אינם אומה בעלת ייחוד משלה, אינם שונים בשום תו ותג מכלל אחיהם בירדן, בסוריה, במצרים, בסעודיה והלאה. הם ישלמו מס שפתיים בעבור עצמאות, אוטונומיה, אבל לעולם לא יתקדמו לעבר השלום וההשלמה. יותר משירצו בטובת עצמם, ירצו ברעת שכניהם הישראלים.
לכן, גם את רעיון מפ"ם של ביבי הם מיהרו לדחות בבוטות, בגסות, אולי מתוך תקווה שהנשיא אובאמה יוציא להם את הערמונים מן האש, ילחץ את נתניהו ואת ישראל אל הקיר, אלי ההתקפלות המסכנת את עתיד ישראל.
זה לא יקרה. כי בנאום בר-אילן השכיל נתניהו להציג את ה"קייז" הישראלי הצודק, להדוף לחצים מכל הכיוונים, מבית ומחוץ, ולהעביר לכל את המסר הציוני שבייסוד הקמתה וקיומה מדינת ישראל. דומה, שאפילו נשיא ארה"ב חושב בסתר לבו בהרהרו עם יועציו על נאום בר-אילן: הצדק עם ישראל.
הפלשתינים מצידם, הבנים המפונקים והסוררים של הקהילה הבינלאומית, מוכנים לחכות אלף שנה, כדי שתחול תזוזה בעניינם ולשביעות רצונם. אז שיחכו.