על שמות, כינויים וביטויים שונים, שהיו שגורים בעבר בשפה העברית, אבד ברבות הזמן הכלח - בדרך כלל בשל הסטיגמות שדבקו בהם. במרוצת השנים נמצאו להם חלופות "מכובדות" יותר, אם מתוך ההכרה שהמדובר באמת בסטיגמה שמוטב לשנותה, ואם משום הרצון למצוא מוצא של כבוד כדי לצאת מן הסבך.
ההזדקקות לעניין המביך הזה באה בעקבות יוזמה שנוקט בימים האלה שר הרווחה, יצחק הרצוג, למציאת שם חדש לכינוי "מפגר", שיש לו קונוטציה שלילית כל כך בעיני הציבור הרחב. אם פעם היה הכינוי הזה הגדרה סוציאלית, הרי שהיום הוא מתפרש כמילת-גנאי מעליבה, הפוגעת במי שלוקה בשכלו.
מי מאיתנו אינו זוכר את הכינוי "משוגע" שדבק בעבר הרחוק במי שלקה בנפשו? ברבות הזמן נמצאה לו חלופה הולמת יותר: "חולה-נפש", ומי שאושפז בעבר ב"בית משוגעים" מאושפז עכשיו "בבית חולים לחולי נפש".
אותם דברים אמורים באשר ל"פסיכי" - הכינוי שדבק, עד היום, בשפת העם, במי שהוא טיפש, סכל ושאיננו מבין. אלא שבמקור, "פסיכי" הוא דווקא היפוכו של דבר: "נפשי" או "רוחני", במובנם החיובי.
הזמנים השתנו הוותיקים שבינינו זוכרים, מן הסתם, את הקונוטציות השליליות שדבקו בשם התנ"כי "יורם", שהיה בשעתו אחד השמות המכובדים והנפוצים ביותר בארץ. אלא שהזמנים השתנו, ומישהו "דאג", משום מה, להדביק לשם הזה קונוטציה שלילית, של מי שהוא לא פחות משלומיאל, פתי, תמים ומסכן. כך הפך, באחת, שמו של מלך מכובד בישראל לביטוי של גנאי, ולך חפש היום הורים שיעזו להעניק לרך הנולד שלהם את השם הזה.
גם גורלו של השם "ירחמיאל" לא שפר עליו. ירחמיאל, שם נפוץ בימי תקופת החלוצים בארץ, הפך משום מה לסינונים ל"כסיל", ל"מיושן" ולאחד שאיננו מציאותי. בימים שלפני קום המדינה היה זה גורלו של מי שהתקרא "חושם" - מעין סינונים ל"טמבל".
ולהבדיל, אלף אלפי הבדלות, שמו המפורש של היושב במרומים, "יהוה", שאסור, על-פי המסורת, מפאת קדושתו, להיגוי. החלופות: "הקדוש ברוך הוא" ו"אלוהים", והמהדרין והמדקדקין במצוות נרתעים אפילו מהשם האחרון ומשתמשים בשם "אלוקים".
את מי שהוא עיוור, לא עלינו, מכנים ביום "כבד-ראייה" ואת החרש - "כבד-שמיעה", שהן, כמובן, קונוטציות מעודנות יותר לכינויים המפורשים.
עידון השם לביטוי "חזיר" יש, מטבע הדברים, קונוטציות שליליות, של אדם גס-רוח ומלוכלך, שאינו יודע להתנהג. אלא שבמקור ההשלכה היא, כמובן, על בעל החיים הטמא והטרף במסורת היהודית, שהוא מוקצה מחמת מיאוס ואסור באכילה. אבל, אפילו החילונים, שאינם מדקדקים בכשרות ושאינם בוחלים לאכול מבשרו, מכנים אותו, בכל מסעדה שבה הוא מוגש, "בשר לבן".
סיפוריהם התנ"כיים של "רחב הזונה" ושל "המשתין בקיר" משעשעים וגם מביכים, עד עצם היום הזה, כל תלמיד הלומד אותם, כאשר המורה מפרשת את הזונה כ"משבירת-מזון" ואת המשתין כ"כינוי לכלב".
ואחרונים חביבים - בעלי המקצועות למיניהם. זוכרים את מה שהיה פעם "מהנדס-טייס", האיש השני במעלתו בצוות האוויר, אחרי הטייס? המקצוע הזה אומנם נעלם מן העולם, אבל היום כבר מותר לגלות שלא היה מדובר כלל בבעל-מקצוע אקדמאי, שסיים את לימודיו בטכניון, אלא בסתם טכנאי-מטוסים, שנהנה מן ההפקר בכינויו.
וכך גם הפך השמש של בית הספר לשרת; המזכירה למפיקה; הטבח לשף, והספר למעצב-שיער. ועוד היד, ברוך השם ותרתי משמע, עדיין נטויה.