דוברים רבים מחסידי האיסלאם הרדיקלי ביקשו לצייר תמונת עולם דמיונית, המשוללת כל יסוד מציאותי, בדבר היותה של דת האיסלאם התשובה האחת והיחידה לתחלואי העולם הזה (וגם של העולם הבא). בשם הרעיון השמימי הזה, התגבשה מערכת תעמולתית עניפה, חובקת-עולם, שהושקעו בה מיליארדי דולרים בריכוזים שבהם ניתן היה להגביר את האינדוקטרינציה הדתית בקרב קהילת המאמינים ואף בקרב קהילת הכופרים. המאבק בתוך העולם המוסלמי, בין הזרם הסוני לזרם השיעי בעיקר לאחר מהפכת חומייני באירן ב-1979, הובילה לתחרות עזה על ליבם של המוסלמים במזרח-התיכון ועל השפעה גוברת בריכוזים איסלאמיים במדינות המערב. אין תימה איפוא, שבמדינות אירופיות אחדות התחוללו שינויים מרחקי-לכת ב-20 השנים האחרונות - הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינת הצביון האזרחי והלאומי של הקהילות האירופיות המקומיות.
האיסלאם הפוליטי נאבק בכמה מישורים עיקריים השלובים יחדיו באופן מתוחכם כדי להגביר את ההשפעה על קהילת המאמינים וגם על קהילת הכופרים: דהיינו, האיסלאם היא דת שוחרת שלום; דת האיסלאם היא התשובה האחת והיחידה לבעיות ההווה; האומה האיסלאמית דורשת את הכבוד המגיע לה, ואם היא אינה מקבלת את ההערכה הסביבתית כפי שהיא חושבת שראוי לייחס לה, ניתן להפעיל אמצעים אלימים על-מנת לשכנע את הבריות בצדקת אמיתותה השמימית. וכך נוצר מעגל סגור של לחץ אלים ויצירת מאזן-אימה ברוטאלי באמצעות התרסה דתית ובאמצעות העוצמה הפוליטית והצבאית שהתלוותה לכך. במהלך 30 השנים האחרונות - מאז מהפכת חומייני באירן - נטבחו מיליוני מוסלמים במאבק האין-סופי בתוך האיסלאם עצמו: החל ממלחמת אירן-עירק (1988-1980) וכלה בטבח היומיומי המתחולל בעירק ובאפגניסטן ובמקומות נוספים במרחב האיסלאמי על 57 מדינותיו, כולל הרשות הפלשתינית.
האיסלאם אינו הפתרון אלא הבעיה
על-מנת לסיים את מרחץ-הדמים המתחולל במרחב האיסלאמי, דרוש תהליך של דה-איסלאמיזציה, כפוי או הדרגתי, במדינות מוסלמיות אחדות. כאשר נודע על נצחונו המפוקפק של אחמדינג'אד בבחירות של ה-12 ביוני 2009, מיהרו מדינות אחדות לברכו על "נצחונו השמימי". סוריה, קטר, עירק, פקיסטן, ארגון חיזבאללה ותנועת החמאס שפרסמו הצהרות תמיכה באחמדינג'אד לאור נצחונו בבחירות, ראו בכך אות וסימן לנכונות דרכם הרדיקלית והצדקה פוליטית לבחירתם באירן המהווה לדידם מרכז של השראה אידיאולוגית ומקור לתמיכה פיננסית נדיבה. שעות אחדות לאחר מכן, שביעות-הרצון הרדיקלית נמוגה כלא-הייתה, ודאגה רבה החלה לשרור במחנה הרדיקלי שהסתופף מסביבה של אירן. עוצמת המחאה העממית באירן נגד אחמדינג'אד ונגד תוצאות הבחירות, ערערה את הביטחון העצמי והסבה דאגה רבה למדינות מוסלמיות אחדות ולארגונים רדיקליים במזרח-התיכון. הסתבר פעם נוספת, שמתחת לפסאדה המילולית המתריסה והגאוותנות הדתית, האיסלאם הפוליטי אינו יכול לייצר מדינה איסלאמית משגשגת, חופשית והישגית. הכישלון באירן של 2009 הוא "קו פרשת המים" בעולם המוסלמי, כפי שמהפכת חומייני הייתה כזו ב-1979 שהשפיעה על מאזן-הכוחות במרחב המוסלמי ובמרחב המזרח-תיכוני.
המערב נותר ללא מנהיג
כ-70 אחוזים מאזרחי אירן הם מתחת לגיל 30. לאור מעמדה של האישה האירנית, וזאת בשל הצווים הדתיים הנוקשים והחמורים, נשים רבות החלו להתמקד בלימודים אקדמיים בלבד, וכיום הן מהוות כ-70 אחוזים מסך כל הסטודנטים האירנים - כולל בפקולטות למדעים מדויקים, הנדסה ומחשבים. בשל הדיכוי המתמשך, צעירים אירנים רבים החלו לצרוך סמים, וכן צעירות אירניות רבות (במספרים מבהילים) החלו לעסוק במתן שירותים מיניים על-מנת להתגבר על הקשיים הכלכליים בהם נתונה החברה האירנית בכללותה. אינפלציה של כ-30 אחוזים ואבטלה עמוקה בקרב הצעירים, אינם מותירים הרבה ברירות בקרב הדור הצעיר של אירן הצופה מנגד בתמורות הכלכליות והטכנולוגיות המתחוללות בעולם הליברלי. הציבור הגדול הזה ביקש תמיכה בינלאומית רחבה, אולם תמיכה זו בוששה לבוא בשל שיקולים הנובעים מרשלנות מוסרית ומאינטרסים קצרי-טווח של מנהיגים מערביים רבים המבקשים להתחנף לאיסלאם הרדיקלי.
תגובותיהן הרפות והרשלניות של מדינות המערב - ובראשן ארה"ב של אובמה - מראות בעליל כי אירן הצליחה ליצור מאזן-אימה בינה לבין העולם החופשי והדמוקרטי. עולם זה, המתיימר לייצג ערכים ליברלים, נותר ללא מנהיג או מנהיגות היכולה להעביר מסר מוסרי חד-משמעי לאור ההפגנות של המחנה הליברלי באירן. ישראל וגרמניה היו המדינות היחידות שהפגינו איזה שמץ של מוסריות לנוכח ההפגנות ולנוכח התגובה האלימה של השלטון האירני כלפי המפגינים.
בשוליים האלימים של המזרח-התיכון
בשעה שמרבית העולם היה מרותק לנעשה באירן, התחוללו אירועים בעולם-הערבי המשלימים את התמונה הקשה בו מצוי העולם-האיסלאמי על מדינותיו הרבות. ב-20.6.09, התפוצצה משאית תופת במסגד שיעי השייך לעדה הטורקמנית בעיירה השוכנת בקרבת העיר כירכוך שבצפון עירק. בעקבות הפיצוץ שאירע, המסגד נהרס לחלוטין; כ-50 בתים סמוכים נהרסו; כ-80 בני-אדם נהרגו ולמעלה מ-200 נוספים נפצעו, רבים מהם באופן קשה. במאי 2009 נהרגו בעירק 135 אזרחים, וזאת בהשוואה למאי 2008 שבמהלכו נהרגו 505 אזרחים.
שעות אחדות לאחר הפיגוע הקשה בעיירה ליד כירכוך, נרצחו 7 שוטרים עירקים בבגדד ובעיר מוצול. בהמשך האירועים האלימים נהרגו שני חיילים אמריקנים בהתקפת רקטות באפגניסטן בשעה שמחבלי הטאליבן ערכו התקפה על מחנה צבאי אמריקני הנחשב לאחד מהגדולים במדינה. ב-22.6.09, שישה בני-אדם נרצחו, בהם שלושה סטודנטים וילד, בסדרת פיגועים רצחניים בבגדד. כל זה מתרחש כשבוע לפני נסיגת הכוחות האמריקניים מהערים המרכזיות בעירק והעברת השליטה הביטחונית לידי הכוחות העירקיים. ב-24.6.09, נרצחו 25 בני-אדם ולמעלה מ-50 בני-אדם נוספים נפצעו בעקבות פיצוץ של מכונית-תופת בשוק המרכזי של בגדד.
מאז תחילת 2009, נערכו 5,222 התקפות אלימות באפגניסטן. עד לתחילת 2009 היו באפגניסטן כ-30,000 חיילים אמריקנים, אך בחודשים האחרונים המספר עלה ל-54,000 חיילים, והמספר עתיד לגדול לכדי 70,000 חיילים רק באפגניסטן.
מאז תחילת חודש יוני 2009, נהרגו בסומליה למעלה מ-200 בני-אדם וכ-120,000 איש נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים במדינה הסומלית השסועה. בשנה האחרונה נרצחו 5 עיתונאים בסומליה. ב-21.6.09 נרצח שר-הביטחון הסומלי בפיגוע התאבדות.
בעזה נוסד עוד ארגון טרור איסלאמי בשם ג'לג'לת (רעם מתגלגל) הדוגל באיסלאם נוקשה מבית מדרשו של ארגון אל-קאעידה, דהיינו מלחמת ג'יהאד מתמדת נגד הכופרים באשר הם. אחדים מחברי הארגון היו חברים בזרוע הצבאית של החמאס וחלקם כנראה עברו אימונים צבאיים באירן, בלבנון ובסוריה. ארגון זה מצטרף לעוד עשרות ארגוני טרור הקיימים בעזה המבטאים באורח-מעשי את הברוטאליות הדתית על-פי המתווה האיסלאמי - פעם בכסות סונית ופעם בכסות שיעית.
ב-24.6.09, נודע שארה"ב החליטה למנות שגריר אמריקני בסוריה בטענה ש"אנחנו צריכים שיהיה לנו שם מישהו שינהל איתם מגעים". מנגד, שר-החוץ הסורי וואליד אל-מועלם מתח ביקורת על אלו המלבים את הפגנות המחאה באירן. לדבריו, "מי שתולה את יהבו בנפילת המשטר האירני עומד להתאכזב". הקשר המחודש בין ארה"ב לסוריה, וזאת ללא תמורה אמיתית מצדה של סוריה של בשאר אל-אסד, מעורר דאגה כנה בקרב מדינות אחדות במזרח-התיכון.
ועם זאת, התהליכים שהתחוללו באירן בעת האחרונה, לא ניתן לעצור אותם. במוקדם או במאוחר, תהליכים אלה ישפיעו גם על סוריה עצמה למרות שהיא נתפסת בעיני רוחה כ"בירת ההתנגדות הערבית" וכ"לב הפועם של העולם-הערבי". המפגינים האמיצים באירן הוכיחו שיש איסלאם אחר המחכה לפרוץ קדימה לעבר חירות ודמוקרטיה, אך השאלה היא: כמה מוסלמים עוד ישלמו בחייהם עד שהמשימה תושלם בהצלחה.