תגובת ממשלת ישראל להצעה כי היא תשתתף בדרך כלשהי בוועידה אזורית בינלאומית אשר תדון בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל ביחסיה עם כנופיות הטרור ותומכיהן - היא, לשם שינוי, בבחינת משב רוח רענן לאזרחי ישראל, והתגובה היא - "לא".
צריך להבין כי בניגוד למקובל בדיונים מסוג זה, כאן מנסים היוזמים לנתב את ממשלת ישראל מראש במסלול ברור, שתחילתו הסכמתה להזנחה ולהפקרה של היישובים - היהודיים בלבד - שבאזורי יהודה ושומרון, וכפי שאוהבים בשמאל הישראלי ובתקשורת לומר - ייבוש ההתנחלויות.
בכל הכבוד, אלה לא תנאי פתיחה, ויתרה מכך,
אלה גם אינם תנאי סיום... אין לי כל ספק כי לו אהוד ברק היה האיש הקובע כיצד להגיב להצעה זו, שמעון פרס או אהוד אולמרט, התשובה הייתה אחרת במאה ושמונים מעלות, ותחת "לא" הייתה התגובה - "בשמחה".
ושמחה זו מה היא עושה כאן?
פשוט ביותר: התחככות עם שועי עולם, נסיעות, כבוד, פינוקים, ועוד פעם כבוד - כמו במערכון של הגשש החיוור - "אתה פופאיי...".
מה רע בכך?!
הרי מדינת ישראל חזקה דיה ויכולה להתגבר גם על נזקי הכיבודים הללו, כפי שהתגברה על אוסלו ועל פרסי נובל לשלום, שהוענקו לתומכי טרור.
אלא שהכבוד האמיתי יינתן למדינת ישראל, כאשר היא תציב דברים כהוויתם, ולא תבטיח נסים ונפלאות שאין בכוחה לקיים, כגון - מזרח תיכון חדש, או ייבוש ההתנחלויות.
ואז, באמירה כנה וברורה, יגיע גם הכבוד, מכמה מקורות, וממקורות אחרים -
יראת כבוד.
הדברים מזכירים את אמרתו הנצחית של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן-גוריון -
"או"ם שמום", אשר נאמרה בתנאים דומים.
לפעמים צריך לחזור על זה. לא תמיד, לא בכל מצב, אלא בהתאם לנסיבות, ועתה עם ההצעה המגונה של הוועידה האזורית לשלום, כך צריך להגיב.
היעתרות להזמנה להשתתף בוועידה האזורית, כמוה כהסכמה להתעלמות מצורכי המתנחלים במקומותיהם, דבר שהוא אומנם בחזקת מאוויי נפש וחלומות רטובים אצל כמה ממנהיגי העולם - אך אינו בר השגה ללא טרנספר, טרור, מלחמות, פגיעה אנושה באזרחים, כפי שהיה במקצת מהאפשרי בהינתקות, שהובילה גם למלחמה ועדיין איננו רואים את מלוא התוצאות ממהלך ההינתקות, שכן טרם יושב מחדש גוש קטיף.