להציע מים לשכנים מבלי לוותר על השליטה בהם

עוד לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, התבצעה ביהודה ושומרון שאיבת יתר באקוויפר ההר המערבי, וכיום מימדיה הם בבחינת אסון. בשנת 1998 שאיבת היתר הייתה 257 מיליון מטר מעוקב (מ"ק). בחמש השנים שלאחריה, עד שנת 2003, עמדה שאיבת היתר השנתית על 85 מיליון מ"ק בממוצע. זאת לעומת סך כל הספיקה המתחדשת, שאינה עולה על 350 מיליון מ"ק בשנה. המשך השאיבה במימדים כאלה יביא בוודאות לחיסול מאגר המים כולו, ובקרוב מאוד. על כן, יש להפסיק כל שאיבת יתר באקוויפר ההר. באופן טבעי, גידול של צריכת המים הפלשתינית יגרע מהשימוש הישראלי בהם, אולם לפלשתינים אין כל מקור מים חליפי כדי לענות על הגידול בצריכה, ואין הם ערוכים לשנות את המצב. כמו-כן, בשנות בצורת יעמדו הפלשתינים בפני דחף בלתי נשלט לשאוב שאיבת יתר, מה שייצור סכנה גדולה של חיסול כל מקור המים על-ידי פריצה של מי ים. מאחר ששאיבה בפינה אחת באקוויפר משפיעה מהר למדי על המאגר כולו, יהיה ההרס של מקור המים למדינת ישראל בלתי נמנע. אף על-פי שהרס זה ינבע אך ורק מהתנהגותם הבלתי אחראית והבלתי מתוכננת של הפלשתינים, הביקורת על תוצאותיו ודאי תופנה נגד ישראל; שהרי למרות שכבר עשרות שנים תורמת ישראל מים לשטחי יהודה ושומרון, בכל כנס ובכל דיון בינלאומי היא מואשמת בעושק הפלשתינים ממים. נקודה נוספת שיש לקחת בחשבון היא, שהאוכלוסיה ביהודה ובשומרון מרווה את האקוויפר במי ביוב. קשה להניח שתופעה זו תצטמצם במידה משמעותית בשנים הקרובות, ויש גם להניח, שכל הנחלים הנשפכים לישראל יזדהמו. לפיכך, כל הסכם עם הפלשתינים חייב לעסוק במניעת שאיבת יתר ובמציאת מקורות מים, שבאמצעותם תוגדל הספקת המים לפלשתינים שלא על חשבונה של ישראל. לדעתי, גם אם ייקבע בהסכם כי ישראל תיתן את המים לפלשתינים בחינם – וזאת כדי למנוע מלחמה – העניין כדאי. אולם, אסור בשום אופן להרשות פגיעה במקורת המים, זיהום ושימוש בלתי צפוי, תוך פריקת עול ופגיעה בהסכמים, כפי שנהגו הפלשתינים עד כה. כמו-כן, יש לעגן בהסכם את חובתם של הפלשתינים לטפל בתהליכי הזיהום, ובד בבד להתכונן לכך שהם לא יקיימו מחויבות זו. עם זאת, על ישראל לצאת מתוך הנחה, שזו רק שאלה של זמן עד שהיא תפסיד את מלוא כמות המים של אקוויפר ההר. את ההספקה השנתית של חלק האקוויפר המערבי ניתן להבטיח על-ידי מתקני התפלה והסעה בהשקעה של 1.5 מיליארד דולר לערך, אשר תיפרס על פני זמן.

הסכם עם סוריה המתיר לה לרדת עד קו המים בכינרת, כלומר נסיגה ישראלית מרמת הגולן, או הסכם המתיר לה שימוש אפילו בחלק מן המים באגן הכינרת – ייצור סכנות גדולות וממשיות מאוד למשק המים הישראלי, במיוחד לנוכח העובדה שסוריה לא קיימה אפילו הסכם אחד עם אחיותיה המוסלמיות. האופן שבו נהגה סוריה כלפי שכנתה הערבית-מוסלמית, ירדן, צריך לשמש לנו אזהרה, שאין לסמוך על כוחו של הסכם בלבד כדי להגן על המים שלנו. הסורים לחצו על ירדן לתרום להם 90 מיליון מ"ק מים בשנה מימי הירמוך על-ידי בניית סכרים על יובליו. העובדה, שכמות צריכת המים השנתית לנפש בסוריה גדולה יותר מפי ארבעה מכמות צריכת המים השנתית לנפש בירדן, לא מנעה מסוריה ללכוד במאגרים שבנתה למעלה מ-200 מיליון מ"ק מים בשנה – וזאת כאשר יש ברשותה כמות מים הקרובה ל-1,000 מ"ק לנפש לשנה, בעוד שלירדן רק מעט למעלה מ-200 מ"ק לנפש לשנה. נטילת כמות מים חלקית ומוסכמת מאגן הכינרת עלולה גם לגרום להמלחה משמעותית של הכינרת, עד כדי הפיכתה לבלתי שמישה. כך, כמות של 100 מ"ק מים לשנה שייטלו הסורים מן הכינרת על-פי הסכם אפשרי, צפויה להביא למליחות של 294 מיליגרם (מ"ג) כלור לליטר, נטילת 150 מ"ק מים לשנה – צפויה להביא למליחות של 341 מ"ג כלור לליטר, ונטילת 200 מ"ק – למליחות של 407 מ"ג כלור לליטר. עלינו להביא בחשבון גם את הסיכון הממשי לתפיסת מקורות מים ולהטייה כזו או אחרת, תוך הפרת ההסכם, העלולה לגרוע 520 מיליון מ"ק מים בשנה ממשק המים הישראלי. היסטוריה של ההתנהגות הסורית בעבר כלפי שכנותיה הופכת תסריט זה לאפשרי מאוד, כולל האפשרות של הכרזת מלחמה. תהליך נוסף, כמעט בלתי נמנע, הוא זיהום הכינרת כתוצאה מהתיישבות צפופה ברמת הגולן, אם הסורים יגשימו את תוכניתם ליישב שם חצי מיליון בני אדם. בינתיים אנו דואגים להתחיל את התהליך הזה בעצמנו, ואנו יודעים לזהם את המים שלנו ללא עזרה מבחוץ. גם פיגוע עוין במי הכינרת הוא תסריט אפשרי מאוד, והוא בבחינת סיכון שספק אם לישראל מותר ליטול. חשוב להדגיש, שעלינו להשתדל להימנע ממלחמה על מים, אבל לא להיגרר לוויתורים. בצד עמידה אמיצה ואיום בכוח, נוכל להציע לשכנינו מים שנייצר. מחירם של אלה יהיה נמוך בהרבה ממחירה של מלחמה. התייחסותנו לשכנותינו בענייני מים צריכה להתבסס על שלושה יסודות: עמידה תקיפה נגד כל ניסיון של גניבת מים או פגיעה בהם; נכונות להציע מים לצד השני בתנאים נוחים לו, אך בשליטה שלנו; והכרה בכך שעמידה בהתחייבויות אינה חלק ממערכת הערכים של שכנותינו, הנוהגות ליטול דוגמה מן הנביא שלהן אשר התגאה בנוכלות, באי-כיבוד הסכמים ובתאוות בצע ורצח במיוחד כלפי היהודים.