בראיון להארץ אומרת כבוד נשיאת בית המשפט העליון בנוגע לסדרה העתידית "חסר תקדים" אשר תעסוק בבית המשפט העליון: "...הציבור לא קורא פסקי דין. שנים אנחנו מטפחים את העניין החינוכי בתיאום עם משרד החינוך. שנים נכנסים תלמידים לאולמות בבתי המשפט, כחלק מאותו חינוך... צורת העבודה של בית המשפט אחרת והשיקולים אחרים מאופן עבודתם של מוסדות שלטוניים אחרים. חשוב להבין את תפקיד בית המשפט בחברה".
אינני יודע כמה אני מייצג את הציבור, אך אני קורא, וככל שאני קורא יותר, לצערי הרב, דמותו של בית המשפט העליון, יורדת בעיניי עוד ועוד, בייחוד פסקי דין של התקופה האחרונה. יודעים אנו את הקשר הבל-יינתק בין אחריות לסמכות, כולנו סוברים כי טוב שתהיה הקבלה בין מישורי האחריות והסמכות שלנו, וזאת בעיקר מהסיבות הבאות:
אם סמכותנו גדולה מאחריותנו, משמעות הדבר שנוכל לפעול בסמכות, אך בחוסר אחריות, ומישהו אחר, האחראי, ייתן את הדין. אם סמכותנו קטנה מאחריותנו, משמעה שהסמכות נמצאת אצל אחר, והאחריות תיפול על כתפנו.
הפרדה בין סמכות לאחריות, שהיא מצד אחד כורח, ומנגד היא רעה חולה, חייבת תהיות תחת בקרה וחייבת להתאים עצמה לאופיו של הארגון ולגילו. תינוק למשל, יש לו מלא סמכויות, הוא קובע מתי הוא אוכל, מתי עושה פיפי, קקי, והאחריות שלו היא אפס בריבוע – וכולנו שלמים עם כך. גם אדם מבוגר עלול למצוא עצמו במצב כזה. לעומת זאת, החייל, משרתה של האומה, אחריות ענק רובצת על כתפיו, וסמכותו בדרך כלל אפס בריבוע. אך אנו, במינהל, במסחר, בתעשיה, צריכים לשאוף להתאמה מיטבית עם סטיות כאלה או אחרות בהתאם לצורך.
הפרופסור יעקב אדיג'ס פרסם בעבר מודל אשר השווה את מהלך חייו של ארגון למהלך חייו של אדם, ומצא הקבלה רבה, ובצדק. והדוגמאות דלעיל רק מחזקות את תורתו.
בשנים של שמגר וברק, בעיקר של ברק, עוצב בית משפט עליון השונה מקודמיו. זה היה גיל ההתבגרות של ילד מופנם ושקט, תלמיד מצטיין, גאוות ההורים והמורים, אשר אט אט הפך לפרחח אמיתי, פרא אדם חסר משמעת. הוא נטל לעצמו יותר ויותר סמכויות, ואת האחריות הוא הטיל על אחרים (רשויות השלטון האחרות, בעיקר). הוא לא הידרדר לסמים, הוא לא הידרדר לפשע, אבל הוא סובב את כולם על האצבע הקטנה, הוא היה חכם מכולם, חתיך מכולם, חלומן הרטוב של כל הבנות בכיתה, גידל שיער פרא, והתמסטל משירים של הביטלס עם גיטרה, בצבא הוא הלך ל-269, ועשה שם לערבים את כל מה שעשה ליהודים טרם התגייס. בחוכמה, ברגישות, אבל עם תדמית של פרא אדם. לכל פעולה היו לו הסברים, בכל הסבר הוא סתם כל חור, והיה קשה מאוד לתקוף את ההסברים שלו, על אף שידוע היה שאפילו רק בגלל התרגיל יכול היה להציג תזה הפוכה לחלוטין, וגם אותה היה סותם מכל הכיוונים.
הייתה לו תורת עולם מאוד מגובשת, כבר מגיל צעיר מאוד, הוא הכין את התשתית לביטון של יסודות תורתו, הוא הבין שכנער, מבלי שאף אחד מרגיש מאוים ממנו, הוא יכול להכין את התשתית כך שבבגרותו, הוא יהיה מלא סמכויות, ללא שמץ של אחריות, וכאשר הוא הגיע לשלב המימוש, בגיל 33, זה היה כבר מאוחר, החברה הייתה רדומה, והוא הפך לשליטה האחד והיחיד, מבלי שאפשר היה לגעת בו, "פול" סמכות אפס אחריות.
מתחת לכאלה אנשים, נוצר בדרך-כלל ואקום, הם לא משאירים אויר לאיש מלבדם, בפועל הם מקיפים עצמם באנשים חסרי יוזמה ומעוף, כי אחרת המעוף ייתקל במעוף, וזה לא נעים – בכלל לא נעים. אבל יום בא, וגיל הפנסיה מגיע, הראש הצעיר הולך, והואקום מחליף אותו. ואז עולים וצפים כל מחדלי העבר.
ואקום, כותב החלטות לא מנומקות, ואקום כותב החלטות שגויות, ואקום כותב החלטות אשר החורים בהן גדולים הרבה יותר מהדגים שנועדו לתפוס, ואקום טועה בגדול כאשר הוא אומר הן, וטועה גם כאשר אומר לאו, ואם אינו טועה אז הרי הוא נתפס כטועה, ולא יעזרו סרטים ומצגות, כי ואקום נשאר ואקום. אז קבלו עצה מידיד, קודם תמלאו תוכן, ואחרי זה תתעסקו בתדמית.