בעקבות פסק דין דרומי וזיכויו בו, הוגברה הזכות להגנה עצמית על הנפש ועל הרכוש, והוגבלה ה"זכות" להשיג גבול, להרוג ולשדוד. מוזר, מדוע חבר הכנסת בראכה רואה בפסק דין זה חופש לאזרחים יהודיים להרוג ערבים, כפי שמיהר להתבטא מיד לאחר פרסום פסק הדין:
וכי אלה הבאים לשדוד ולהרוג הם - ערבים? ממש לא. וכי דרומי בדק אצל המתקיפים, אותו ואת רכושו - את תעודות הזיהוי שלהם בטרם פתיחה באש לעברם כאמצעי הגנה והנסה, כדי לעמוד על טיבם הלאומי/הלאומני/האזרחי? ממש לא. וכי יכולה בכלל עובדת המוצא והאמונה להשפיע הל המתגונן במצב כזה? ברור שלא.
יתרה מכך: היעלה על הדעת, שנציגם של ערביי ישראל בכנסת, מעמיד בכפיפה אחת - את הציבור שלו - בצד העברייני, הבא להרוג ולגנוב אצל חקלאים העובדים את אדמתם?! ומה הביא את מוחמד בראכה לסבור, כי חוק דרומי ופסק הדין שזיכה אותו, מהווים איום על ערבים דווקא? הרי גם לערביי ישראל שדות וכרמים בהם נוטעים וקוצרים - אשר צריך להגן עליהם, וחס וחלילה, ייתכנו בהם סכנות וסיכונים של התקפות פרועות על אזרחים שלווים, העובדים את אדמתם למחייתם. וכי החוק ופסק הדין האמורים אינם באים דווקא להגן על נפשם ועל רכושם של ערביי ישראל השלווים?! שמא בעיקר עליהם מגן החוק, עקב התפרסות עיסוקיהם בכפרים בכל רחבי המדינה?!
ובאיזו זכות העמיד נציג סקטור מסוים את בוחריו בצד של השודדים, אשר מאוימים על-ידי פסק דין דרומי וחוק דרומי?! דרומי, כחבריו עובדי האדמה ורועי הצאן, בעלי הציוד החקלאי והתעשייתי, והעוסקים בתעשיה ובייצור במדינת ישראל, זקוקים להגנה מפני שודדים ורוצחים. מנגד - יש כנופיות טרור וחבורת גנבי מכוניות וציוד אחר, הפוגעים בחקלאים וביצרנים. אין כאן כלל חלוקה לאומנית ועדתית, אלא חלוקה אחרת לחלוטין - וכך גם יימצא, אם ייבדק, הן בחוק והן בפסק הדין.
הפיכת הכוונה של המחוקק, כמו גם של השופט, לכוונה לאומנית - תפגע כבומרנג במי שמשים עצמו נפגע, בתוקף היותו מראש ובמוצהר על תקן של שודד דרכים, אנס חוצות ורוצח פוטנציאלי.