חנוכת משכנו החדש והמפואר של מרכז פרס לשלום הייתה מפוארת, יקרה עד מאוד, תחרותית (מי ישב ליד הנשיא שמעון פרס) וזאת למרות שהשלום עדיין רחוק והבניין לא גמור (צריך עוד תרומות).
מול הים ביפו על מגרש בגודל שבעה דונמים, על החוף הוקם "מרכז פרס לשלום", מבנה ולו גיאומטריה קשוחה, שתוכנן על-ידי האדריכל האיטלקי מקסימליאנו פוקסס (אדריכל הבית של משפחות רבין ופרס) כאשר נציגו בארץ הוא האדריכל יואב מסר. המבנה מאוד מרשים, החלטי ובלתי מתפשר. הוא לא מנסה להיות אורגני, כמו הסביבה שלו, הוא מאוד גאה בעצמו, עד כדי כך שהוא מפנה את הגב לאנשים, מביט לים וחותך את הטבע, זה המבנה שעוצב בכדי שהיושבים בו יעצבו לנו את השלום.
ברור כי המבנה תקוע מול הים, יוצר חומה, אולי אפילו רומז משהו לתושבי שכונת עג'מי שמביטים באחוריו החדים. המבנה הנוצץ נמצא בין בית קברות מוסלמי לבין שיכונים מוזנחים. הכניסה אליו נמצאת מול הים, לא חלילה ליד תושבי המקום. מול השכונה יש קיר, קיר מעטפת ולו פסים אופקיים, קיר אטום למחצה, קיר שעוטף את תיבת השלום. מיקום הקופסא המקווקוות חוסם מעבר טבעי של הולכי רגל, יוצר רמזור שמזכיר לאדם הפשוט, מי באמת שולט כאן.
מעטפת המבנה, האלמנט המרשים ביותר במבנה, קופסא מלבנית הבנויה בעדינות כאילו הייתה עשויה מחומר טבעי עדין. במציאות, היא מורכבת מחומרים סינטטיים העשויים על-ידי האדם ולא הטבע, המעטפת עשויה מבטון וזכוכית. הזכוכית מאפשרת כניסה ויציאה של אור דרך השכבות האופקיות של רצועות הבטון האופקיות. כל זה בניגוד לסביבה האותנטית המשופעת באדריכלות עותומאנית ורחובות פתוחים אל הים.
תוכן המבנה פונקציונלי ומרשים מאוד בחלליו ובפרטי הבניין הנקיים. מטרת המבנה חשובה ובלתי מתפשרת וזאת למרות שרמז לקונספט של שלום ברור שאין בו. חוויית המקום ותוכן העיסוק תייצר מקום מעניין לעבודה והתפתחות. אני מניח כי החדרים המאובזרים והאולם המרשים ישמשו מקום קבוע ועסוק בלתי נגמר באירועים מלוטשים וגם לעשיית שלום.