ביום ג' השבוע, ה-1 בספטמבר, ציין העולם החופשי מלאת 70 שנה בדיוק לפרוץ מלחמת העולם הראשונה – הנוראה שבמלחמות, שהסתיימה בתבוסת התוקפן הנאצי אך גבתה מחיר דמים שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית: חמישים מיליון נפש, ובהם שישה מיליון מאחינו ואחיותינו, בני העם היהודי.
שבעים שנה חלפו מאז יצא השטן הנאצי לכבוש את העולם ולמחות אגב כך את שם ישראל מתחת השמים, וטרם נלמדו לקחי השואה. הלקח הראשון הוא, שאסור לזלזל באיומים של שליטים עריצים שהאידיאולוגיה שלהם היא השמדת עם. הלקח השני הוא שאין ולא יהיה שום מקום תחת השם לעם ישראל, אלא במולדתו. לקח נוסף, ולא אחרון, הוא, שאמירות שיסוי אנטישמיות, שהושמעו בגרמניה "התרבותית" כל-כך, הפכו תחת איצטלה מזויפת של חופש הביטוי, עם שוחר תרבות לכאורה, לכנופיה מאורגנת של רוצחים שטניים, חלאות-אדם, "תרבות אנשים חטאים".
נתמקד הפעם בלקח השלישי, ההסתה האנטישמית. ההיסטוריה לימדה אותנו, שאסור להעלים עין מן השיסוי האנטישמי, הפורח גם היום בעולם, תחת שמות כיסוי אקדמיים: חופש הביטוי, חופש הדיבור, חופש הדעה. מדינות לא מעטות בעולם מנהלות מדיניות אנטישמית במסווה של אנטי-ישראליות, ואקדמיות רבות בעולם הקימו בתוכן קיני צרעות אנטישמיים ופרו פלשתינים.
הבעיה היא שכל אותם שונאי ישראל, שואבים את הרעל הזולג מפיהם, ממקורות ישראלים: התקשורת, הקולנוע, התיאטרון, הספרות, האקדמיה ועוד, שבשורותיהם מצאו מחסה יוצרים שטופי שנאה עצמית ואכולי רגשי נחיתות גלותיים. רובם ממומנים מכספי משלם המיסים, אף שהארס שמפיצים בעולם אוטו-אנטישמים אלה, רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב.