רבותי, הנה לכם - כל תורת המשפט על רגל אחת או אם תרצו בפרק אחד בתנ"ך.
שנת המשפט החדשה - מתחילה עם בשורה טובה של מינויים חדשים ומילוי השורות. שלושה שופטים עליונים חדשים + 21 שופטים לבתי המשפט המחוזיים (מהם שלושה עו"ד מהשטח) + מינויים בספטמבר לבתי משפט שלום, תעבורה ומשפחה למילוי השורות החסרות, הם בשורה משמחת למערכת המשפט. מינויים מאסיביים כאלה, לא היו בעשור האחרון ובכך ניתן להבין שנפתחת תקופה חדשה במערכת המשפט, לאחר שנים של מאבקים עקרים וקיפאון מעשי.
הוועדה למינוי שופטים, בהרכבה הנוכחי, שונה בתכלית ממה שהיינו רגילים וזאת בשל המהפך שחל עם הרכבת ממשלת ימין. מתוך 9 חברי הוועדה (3 - שופטים עליונים, 2 - נציגי לשכת עו"ד, שני שרים + 2 ח"כים), יש רוב לנציגי השלטון, והנשיאה ביניש, הבינה שהתעקשות ומלחמת אגו - בשלב זה ובהרכב זה של הוועדה, הוא קרב אבוד.
הפתרון, הסכמה שיש בה פשרה, כאילו שני הצדדים נסוגו ועשו מאמץ לקדם את מערכת המשפט, הסובלת מפיגור בזמנים, מהתנהלות איטית מדי וחוסר יעילות.
התפקידים העיקריים והמידיים של מערכת המשפט בשנת העבודה הקרובה הם: א. חיסול הפיגורים בניהול תיקים ומתן פסקי דין במבצע ארצי מאורגן, ומתוזמן ע"י הנהלת בתי המשפט.
ב. הפסקת עינויי הדין - הנובעים מהתמשכות הדיונים, פיגור במתן פסקי דין, דחיית משפטים לתקופות ארוכות ללא צורך וכניעה לגחמות עו"ד האזרחיים והפליליים.
ג. ניהול משפטים ברצוף 4-3 ימים בשבוע באזרחי ובמיוחד בפלילי, כהוראה מחייבת, נוסח ההחלטה במשפט הנשיא קצב. בארה"ב, שיטת המשפט הקשורה בשיטת המושבעים, משפטים מתנהלים ברצף כולל ישיבות אחה"צ והתוצאה סיום מהיר של משפטים קלים כמסובכים. אין כל מניעה, להכניס שיטה זו, בהדרגה גם למערכת המשפט שלנו.
ד. מעקב של הנהלת בתי המשפט, נשיאי בתי המשפט ונשיא בית המשפט העליון, אחרי שופטים איטיים, אי מתן פסקי דין והחלטות תוך זמן מהיר וסביר, שופטים, הססניים, לא יעילים והחלטיים. שופטים אלה, יש לקרוא לסדר, להעניש באי קידום ובמקרים חריגים להוציא/להדיח מן המערכת.
הפיקוח - יכול וחייב להיעשות באמצעים מנהליים, פרוצדוראליים ומשמעתיים.
ה. תוספת שופטים, בערכאות הנמוכות, שם נעשית עיקר העבודה. תוספת אמצעי עזר, כח עזר ושדרוג התנאים בהם עובדים השופטים, מבחינת האולמות, הלשכות והאמצעים האדמיניסטרטיביים הנלווים לכך.
ו. ענישה מחמירה ואחידה, יתר כבוד לחיי האדם, חירותו, חופש תנועתו ומלחמה בלתי מתפשרת באלימות על כל סוגיה, ובזילות חיי האדם.
מטרות מערכת המשפט ובעיקר בית המשפט העליון: למרות שספר שופטים בו הונחו עיקרי מערכת המשפט העברי על עקרונותיו. מדובר ב"משפט צדק" וגם ביתר המקורות, מדובר על צדק משפטי בנוסח "צדק צדק תרדוף", הרי שבתי המשפט
עושים בעיקר משפט.
חוק לשכת עורכי דין, מטיל חובה על עורכי דין המופיעים בבתי משפט בנוסח:
"לעזור לבית משפט לעשות משפט". הציבור מפרש זאת, במידה רבה של רצון חיובי, עשיית צדק. ההצהרות בנוסח "הצדק יצא לאור" - אני סומך על בית המשפט שיוציא את הצדק לאור", הן הבעת תקווה וציפייה לתוצאה חיובית, אך לא תמיד מעשית ומחושבת עם המציאות.
בית משפט, בעקרון שופט ומחליט ע"ס מה שמובא בפניו בראיות ובמסמכים ובמה שרואות עיניו באולם בית המשפט. האם בכך הוא מגיע לעשיית צדק, לא תמיד, ולא במובן הפילוסופי מופשט מוסרי של הביטוי.
"צדק" הוא מושג מופשט השייך לתחום השיח הפילוסופי, כאשר המושג עשיית משפט שייך לתחום עשיית משפט בחיי יום יום.
בית המשפט מחליט ע"ס עובדות שמובאות בפניו, ולכן במידה ומערכות האכיפה הנוספות, כמו המשטרה והפרקליטות, לא מספקות את מלוא העובדות הרלוונטיות הנחוצות, לא מספקות ראיות שישנן או ניתן היה להשיג ולא הושגו ולא הובאו למשפט. ראיות שלא הובאו לידיעת הסנגוריה, מסיבות שונות כפי שקרה במספר משפטים בעלי תהודה ציבורית (ראה משפט עפר נמרודי), יכולים להביא לתוצאה רחוקה מעשיית משפט צדק.
הציבור רואה בבתי המשפט, במיוחד הציבור
הנזקק למערכת המשפט - את המבצר האחרון לחיפוש ועשיית צדק. הדבר דורש, מהשופטים אחריות כבדה וגדולה מעבר לאמור בספר החוקים היבש, שהרי החלטה שלהם, פסק דין שלהם, יכול להיות ההבדל בין חופש למאסר, בין הצלחה עסקית וכשלון, בין כבוד או השפלה חברתית ומשפחתית.
אחריות מעין זו - נופלת ביתר שאת על המשטרה והפרקליטות, המחליטות על הגשת כתב האישום, חקירתו, השלמתו והבאתו בפני השופטים.
שמירה על עקרונות יסוד וחוקי יסוד כלל הברזל במשפט הפלילי הוא שהתביעה צריכה להוכיח את אשמתו של האזרח, ולא האזרח צריך להוכיח שהוא זכאי.
עקרון זה הידוע כ"חזקת החפות" - עומד במרכזו של המשפט הפלילי ברוב שיטות המשפט המודרני במדינות הדמוקרטיות.
האם בארץ - עקרון זה מושרש בתודעת המערכת? נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (לשעבר), השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, ערך שני מחקרים השוואתיים במשפט הפלילי, ואשר בהם השווה בין הנהוג בישראל לנהוג בארה"ב.
המחקרים היו בנושאים: "חזקת החפות", ו"הספק הסביר", המסקנה ממחקרים השוואתיים אלה בשתי מערכות האכיפה והשיפוט היו כי: "חזקת החפות" בארה"ב חזקה יותר, מושרשת יותר במערכות אכיפת החוק מאשר בישראל.
לגבי מערכת אכיפת החוק בישראל, לרבות בתי המשפט
מסקנתו של השופט לינדנשטראוס הייתה
שהחזקה לא חלחלה דיה, למערכות המשטרה הפרקליטות ובתי המשפט. לגבי העיקרון השני של "הספק הסביר" - הפועל לטובת הנאשמים, כאשר הפסיקה דורשת הרשעה בפלילים "מעבר לכל ספק סביר" - המצב לא טוב במידה שווה.
בית המשפט העליון תפקידו של בית המשפט העליון - ובעיקר העליון
בשבתו כבג"צ נתפס ובצדק בציבור כמבצר
האחרון של שלטון החוק.
אבל הבג"צ, משך השנים האחרונות, בעיקר בשל חולשתם של זרועות השלטון הפוליטיות, כולל הכנסת, ייחס לעצמו כוח שלטוני ופוליטי רב, באמצעות השליטה המשפטית וההחלטות שיצאו מתחת ידיו.
התפשטות בג"צ, לנושאים ולתחומים שאינם משפטיים, הביא עליו את הביקורת על היותו, בג"צ אימפריאליסטי ומתערב בנושאים לא לו - ובמיוחד
בנושאים לא שפיטים, לדעת רבים מהקהילייה המשפטית והפוליטית. יתירה מכך, ביקורת על התפשטות או התערבות חריגה של בג"צ בנושאים כמו פוליטיקה, ביטחון, דת ומדינה, מוסר - תוך מתן פסקי דין מעוררי מחלוקת כגון: "רישום ילד כבן לשתי אמהות החיות יחד כתא משפחתי"; התערבות בנושא תפילת נשים בכותל לצד גברים; פסיקות בתחום קידום קצינים בצבא, בשל כשלים פיקודיים ומוסריים; התערבות בהחלטות מדיניות של הממשלה בנושא אמצעים ביטחוניים וצבאיים שהממשלה ושר הביטחון החליטו לנקוט כנגד הטרור בעזה.
כדי למנוע אי הבנה בנושא כה עקרוני וחיוני - בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הוא אכן
שומר החומות העליון של שלטון החוק.
פסיקותיו הרבות והעקרוניות, תרמו רבות לעיצוב דמותה הדמוקרטית של ישראל. ציבור רחב רואה בו כתובת יעילה ומועילה לעוולות ועיוותים של הממסד, שרק בג"צ נותן להם תרופה.
אך לצד תפקידו העיקרי בהשלטת ושמירה על שלטון החוק והמנהל במדינה, הוא חרג תכופות מדי מגבולות סמכויותיו.
התופעה ידועה - "כשכרון כוח" - במסגרת זו כאשר היא לא נבלמה ולא נעצרה במועד, הביאה להתנגשות עם הכנסת, עם ציבור פוליטי מתנגד, עורכי דין רבים ושרי משפטים תקיפים.
כמובן שאסור לשכוח, שהיו תומכים ומעריצים רבים לבג"צ, במיוחד מהאגף השמאלי של החברה הישראלית וגם מבין הקהילייה המשפטית המזדהה עם האגף השמאלי.
לדעתי האישית - הבג"צ שעורר התנגדות וזעם רב בציבור הישראלי היה בג"צ ג'נין-ג'נין, בו העדיף בג"צ שיקולי עקרון אוניברסאלי, על פני אמת צרופה ופגיעה קשה במוסר צה"ל וחייליו ותפקודו תוך מתן יד להסתה נגד ישראל.
מדובר בסרט שהכין השחקן מוחמד בכרי, על מבצע "חומת מגן" בג'נין. מדובר בסרט שמתבסס על שמועות, רכילות, סיפורי בדיות, המצאות זדוניות המתאר את חיילי צה"ל כ"קלגסים נאצים" ואפילו מעבר לכך. חיילי המילואים שרבים מחבריהם נלחמו ונפלו בקרב עם מחבלים, בחלקם בכך ששמרו על האוכלוסיה האזרחית מפגיעות מיותרות ושלמו על כך בחייהם, הגישו עתירה לבג"צ כנגד הקרנת הסרט.
יוצר הסרט, השחקן מוחמד בכרי, יצר מפלצת קולנועית של הסתה זדונית מודעת. אותו שחקן שהטיל רפש בצה"ל, בממשלה, בשב"כ משך שנים, שכח לספר ולתעד את קרובי משפחתו הרחבה, שהואשמו הורשעו ונידונו למאסרים כבדים, על עבירות ביטחוניות כמו הלנת מחבלים מתאבדים, הסעתם ליעדי פיגוע, בהם נהרגו ונפצעו אזרחים ישראל חפים. אז אולי כדאי שיעשה סרט המשך בנוסח "בשארה - בשארה" או "בכרי - בכרי" - להשלמת הטרילוגיה.
אישור הקרנת הסרט במלואו, למרות קביעתו החד-משמעית של השופט מצא - על קטעים שקריים מניפולטיביים, מתגרים, מסיתים, המעמידים את לוחמי גדוד המילואים כמפלצות וקלגסים צמאי דם - היא שערורייה, חוצפה ו"כתם שחור" בפסיקת בג"צ לדורותיו.
ההחלטה מצביעה על חוסר אומץ לב ציבורי משפטי ומוסרי - תחת מסווה מסולף ורדוד של "חופש ביטוי ויצירה".
שלא תהא אי הבנה - חופש ביטוי, חופש יצירה - הינם עקרונות נעלים ואבני יסוד בחברה מודרנית דמוקרטית, אך שום עקרון, אינו נעלה ועומד מעל המציאות, מעל זרימת החיים ומהותם, מעל המוסר החברתי והאמונה שבלב - ועליונות קידוש החיים.
עקרונות היסוד, משקפים את המציאות, מנסים לשפרה ולשאוף להעלותם לגבהים, אך אינם מנותקים מההוויה הקיומית ואינם מתעלמים מעובדות החיים והמצב בו נמצאת החברה הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה מוסרית.
"חופש הדיבור והיצירה" - אינם יסוד מקודש, הוא נתון לביקורת החברה ומכך גם לביקורת בג"צ. וכבר אמרו בתי המשפט, לרבות פסיקה של הנשיא ברק ושופטיו - שגם ל"חופש הביטוי" יש גבולות ושמדינה דמוקרטית רשאית ולפעמים אף חייבת להלחם ולהגביל זכות זו אם יש בה אלמנטים הרסניים מסיתים וזדוניים שמביאים לפגיעה באושיות החברה הדמוקרטית הישראלית. כלומר: "חופש ביטוי" - כן בגבולות סבירים ומבוקרים "חופש הסתה" - חופש המרדה, חופש לקרוא לשבירת קודים מוסריים, להדיח אחרים, לעשות מעשים בעקבות "מסרים" מעוותים בשום אופן לא.
לסיכום ניתן לומר: שנת המשפט החדשה תהיה בעלת משמעות רבה ובעלת השפעה לעתיד מערכת המשפט בישראל.
שר המשפטים הנוכחי, פרופ' נאמן, נראה כאדם שיכול לנווט את הסירה הזאת בים הסוער המשפטי ובמיוחד בהתנגשות בין העליון לכנסת, לציבור ולוועדה למינוי שופטים.
בית המשפט העליון, חייב לחזור למקורות ולמסגרת המשפטית הקבועה בחוק לעניין סמכויותיו, לזנוח את עקרון "הכל - שפיט" - ולחזור לשפיות המשפטית.