לפני מספר שנים פרסמתי פה מאמר תחת הכותרת "
הפאסיביות אגרסיביות של ישראל". טענתי שבניגוד לטענת השמאל, ישראל אינה רק תוקפנית, ובניגוד לטענת הימין, ישראל אינה רק קורבן. ישראל מקיימת עם העולם הסובב אותה, עם 'אומות העולם', יחסים של שולט ונשלט, פאסיבי ואגרסיבי. מחד-גיסא, ישראל מתרפסת באופן מביש כלפי מדינות אשר היא תופסת כבעלות כוח מדיני או צבאי עודף משלה (ארצות הברית, האיחוד האירופי).
מאידך-גיסא, ישראל רומסת את מי שהיא רואה כחלשים ממנה: הפלשתינים. סאגת יחידות הדיור המגוחכות מן הימים האחרונים הינה המחשה לאופי השולט-נשלט של ישראל (אופי לאומי שאינו אלא המשך מנטלי של גלות ארוכת שנים בה היהודים למדו לדרוס או להידרס, אך לא לדבר בגובה העיניים): ישראל בונה בהתנחלויות, תוך עיבוי הכיבוש ותוך רמיסה של זכותם של הפלשתינים לחיים נורמלים, ביתור הגדה לקנטונים, וחניקת כל יכולת נורמליזציה של חייהם. מאידך-גיסא, כמו שפוט האומר הן לאדונו, ישראל מסכימה להפסיק את הבנייה בגדה כי הגביר אובמה דרש.
העצוב מכל, הפתטי מכל, הוא ניסיון התחמון של ישראל בנוסח "אכול היום 500 המבורגרים כי מחר תתחיל בדיאטה מפי הדיאטנית אובמה" - התרגיל המביש של ישראל, של "לבנות היום כך וכך יחידות דיור" כי "מחר מתחילים דיאטה", הוא תרגיל פטתי המזכיר בנימתו את נימת ה"להערים על הגביר" של היהודים בגלות, תרגיל של פוליטיקאי קטן שמתנהל כאיש מכירות מרים אשר מנסה לעשות הנחה ללקוח, ולא להרגיז את הספקים - לו נתניהו היה מדינאי אמיתי, הוא היה עוצר את ההתנחלויות, לא מפני ש"אובמה דרש" (עילה אשר מציגה את ישראל כסמרטוט לרגלי ארצות הבית) אלא משום ש"לפלשתינים זכות להגדרה עצמית ונורמליזציה, בדיוק כמו לישראלים". אך אצל נתניהו החלטות מדיניות אינן פרי תפיסת עולם אמיצה (אם יש לו בכלל) אלא פרי פשרה פחדנית של תגרנים בשוק - אובמה יקבל ככה, בוגי יקבל ככה, מחמוד עבאס יקבל ככה, העיקר שאף לקוח לא ישוב וידרוש את כספו בחזרה (רים, כבר אמרנו?).
מדינאי אמיתי מקבל החלטות אמיצות אשר מבטאות קו ברור ותפיסת עולם, תוך הסתכנות באי-פופולריות (לא היה אכפת לי אם נתניהו היה מציג אצבע משולשת לאובמה ומצהיר שהוא, ביבי, לא מתערב בבנייה באוקלהומה, וכך גם רצוי שיתנהג אובמה, זה לפחות היה מעיד על קו ברור), ואילו פוליטיקאי - ספק איש מכירות, ספק תגרן בשוק - מתחמק מהחלטות, מקיים מדיניות של 'חצי קפה וחצי תה', העיקר שכל הלקוחות (שכן העולם נתפס בעיניו דרך המסך של הבורסה ותנודות השוק) לא יגישו תביעות צרכניות ויהיה שקט תעשייתי. במקום לגבש מדיניות, ביבי נגרר. במקום לעצב את עתידה של ישראל הוא מתכופף מפני גורמים נוגדים (יעלון מפה, אובמה משם) בפזצטה מדינית, בכדי שהכדורים של המציאות ישרקו מעליו, העיקר לא להתמודד עם המציאות; בעולמו של ביבי מציאות מדינית אשר דורשת חוט שדרה אינה אלא תגרה בשוק אשר מאתגרת את הרוכל לשרוד ולשמור את כולם מרוצים.