לכל מדינה הרשות, ואף החובה, להגן על אוכלוסייתה. פלישה, הפקעת זכויות לגיטימיות, הפרת איזון כלכלי, וגרוע מכל – איום ממשי בטרור רצחני – כל אלה הם סיבות לגיטימיות לנקיטת פעולות הגנה מצד מדינה. בנסיבות כאלה, ניתן להסכים גם לפגיעה בנופה של הארץ, באיכות הסביבה ובזכויותיהם של חקלאים לגישה למקורות המים ולגידוליהם. האקולוגיה, זכויותיהם של מוסקי זיתים פלשתינים, מעברם הטבעי של בעלי חיים וערכים אחרים – חומריים או אסתטיים – בטלים לנוכח החובה להגן על אוכלוסיה תמימה מפני טרוריסטים הבאים לרצוח ולפגוע. אוכלוסיה המחוללת טרור, תומכת בו, מלמדת שנאה וחורתת על דגלה מלחמת ג'יהאד, אינה רשאית להסתתר מאחורי "פלאחיות" מזויפת של מסורת שמן הזית.
אולם, האם באמת הצורך הטקטי והאסטרטגי להגן על אוכלוסיית ישראל מכתיב הקמת גדר בטון באורך מאות קילומטרים – "צלקת מכוערת" כפי שמכנה אותה אהרון מגד? כמה מאנשי שירותי הביטחון, שעסקו בסוגיית גדר ההפרדה בשנים האחרונות, מסבירים כי בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נעצרו פיגועים רבים במקומות בהם הייתה גדר, וכי איזורים שהיו פרוצים בעבר לכל עבר ונחסמו – שימשו מכשול בפני מפגעים מזדמנים.
אולם, השתנותה המהירה של המציאות במחוזותינו מכתיבה היערכות דינמית. קשה להניח שבטווח הארוך טרור יזום, מתוכנן היטב ומתוחכם, ייעצר לנוכח חומת בטון. לכן, עיקר המניעה של פעולות טרור צריכה להתבסס על מודיעין מעולה, הקיים בעיקר ביהודה ובשומרון. השוואה של כמות המודיעין שם עם זו שחסרה לנו ברצועת עזה שלאחר ההינתקות – מובילה למסקנות חד-משמעיות. נכון שבתקופת זמן נתונה סייעו האיזורים המגודרים במתן מענה לבעיית הביטחון, אך בטווח הארוך – אין תחליף להתראות ממוקדות וליכולת תגובה משופרת.
אם באיזורים מצומצמים במקומות רגישים תרומתה של הגדר ניכרת, בנייה של גדר אפקטיבית באורך מאות קילומטרים ופיקוח צמוד עליה הם קשים ויקרים. הואיל ובשטח, יש בגדר ההפרדה "חורים" של עשרות קילומטרים בין חלקיה, היא אינה חסינה מפני טרור מתוחכם, וערכה המניעתי בטווח הארוך אינו מתחרה בערכה של היערכות מודיעינית ותגובתית הולמת. האם לא היה נכון וזול יותר לתחום אותה לאיזורים מצומצמים, להמיר חלקים ממנה בגדר רשת מתכת עם מחסום תיל שהינה קלה יותר לפירוק, ולהשקיע יותר במודיעין ובפיקוח באמצעי התרעה אלקטרוניים?
קשה להימלט מן המחשבה, כי גדר ההפרדה, שהוקמה בתקופת שלטונם של אריק שרון ומפלגת קדימה, והמשיכה את דרכה בהנהגתם של אהוד אולמרט וציפי לבני, תאמה את תפיסתה של הממשלה יותר מאשר את הצורך להדוף פיגועים. הקמת קיר בטון קבוע בעלות של מאות מיליוני שקלים, בתוואי החופף ברובו את הקו הירוק ומהווה חיץ בין אוכלוסיה ערבית ליהודית – היא ביסודה אמירה פוליטית. בבסיסה של הקמת גבול בטון קבוע יש שתי שגיאות אסטרטגיות:
האחת, קביעת הגבול בין אוכלוסיה ערבית ויהודית במרחב שלנו אינה יכולה להיעשות באופן חד-צדדי ושרירותי. ניסיונות הפרדה כאלה סופם שיסתיימו בהקמת ישות עוינת וחמושה בשטח שנותר בשליטה ערבית, אשר בכוחה לפגוע באוכלוסיה ישראלית מטווח קרוב. הדוגמאות לכך רבות ועקובות מדם. קביעת עובדה מעין זאת, אף במסווה של חיץ מפני פיגועים, מבטלת אפשרות ריאלית של משא-ומתן אמיתי. זהו מהלך חד-צדדי בעל משמעות אסטרטגית, המצר את מרחב התמרון שלנו בעתיד.
השגיאה האסטרטגית האחרת היא, שחומת בטון מצטלמת רע בתקשורת, מחמשת את הפלשתינים בחומר תעמולה המזיק לנו ומציגה אותנו כקלגסי בטון, הסוגרים נערים פלשתינים תמימים מאחורי קירות (כפי שמעיד תצלום בחוברת תעמולה פלשתינית המופצת כיום במזרח ירושלים). יש להבין כי כישלון הסברתי הוא מחדל אסטרטגי. היותה של גדר ההפרדה מגן מפני טרוריסט חמוש או מחבל מתאבד, עלול להישכח בשאון התעמולה המתוחכמת. למה לנו להזין תעמולה כזו?
באופן פרדוקסלי, שוררת הסכמה בין קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים בתכלית, כי בגדר יש יותר נזק מתועלת. חומת הבטון היא לצנינים בעיני הפלשתינים. מתיישבי יהודה ושומרון אינם מרוצים ממנה כלל ועיקר. משלם המיסים היה מוותר עליה בשמחה, ומומחי האקולוגיה רואים בה אסון. ובכל זאת, נראה כי מישהו החליט כי קום-תקום, ולכן ממשיכים בהקמתה.
האם ההיסטוריה תלמד אותנו בדרך הקשה כי גדר ההפרדה הייתה טעות אסטרטגית בעלות גבוהה, כמו קו בר-לב, או כמו הנטישה החפוזה של דרום לבנון, או כמו ההינתקות? הסימנים לכך כבר כאן. לשמחתנו, המצב עדיין ניתן לתיקון.