דוח ועדת האו"ם לחקירת "פשעי המלחמה שבוצעו על-ידי ישראל" - כך הוגדרה סמכותה של הוועדה האובייקטיבית להלל, לחקירת מבצע "עופרת יצוקה" שנערך ברצועת עזה לפני כתשעה חודשים.
הדוח יוצר גזרה שווה בין מחולל הטרור לקורבנו. הדוח למעשה מפריך את זכותו של הקורבן להתגונן באשר טוען כי אין הוכחות שהחמאס נלחם מתוך אוכלוסיה אזרחית כאשר עובדתית, החמאס נלחם אך ורק מתוך אוכלוסיה אזרחית. הדוח ממלמל בשפה רפה על אודות הפגזה בת שנים כנגד אוכלוסיה אזרחית ישראלית בכוונת המכוון וזאת על-מנת להשית טרור כנגד בלתי לוחמים ביישובי הנגב המערבי.
הדוח הינו סכנה למלחמתה של ישראל בטרור, באשר לאור ממצאיו, ישראל תהסס לצאת להגנתה היא להבא, אך הדוח גם מהווה סכנה למלחמתו של המערב באיסלאם המיליטנטי בכך שקושר את ידי המערב מאחורי גבו בצאתו להילחם בקיצוניות הרצחנית שלו.
הדוח לא צמח יש מאין, בר בשדה, קדמו לדוח זה פעולות דה-לגיטימציה של ישראל בידי שוטמיה מבחוץ ואנסיה מבפנים. מזה שנים רבות שישראלים, עשרות אלפים בינינו, חוברים לפלשתינים ולשאר מדינות ערב ביצירת גזרה שווה בין הטרוריסט לקורבנו. מאות ואלפים בינינו כבר שייטו בכל קמפוס אפשרי ברחבי יבשות אמריקה ואירופה עמלים ומזי קצף להציג את מדינתנו כרע, כדימון של תקופתנו. דוח האו"ם הינו בחלקו פרי ההילולים ארוך-הטווח של פעולותיהם.
מגיבים ב'הארץ' מעלי קבסדי לעיין ביצירות המגיבים שטופי השנאה, אלו האוטו-אנטישמים ותגובוניהם בעיתון הארץ, כדי להבין את השבר המקעקע את החברה הישראלית. הללו, כבר מזילים ריר פיגולים ומחככים ידיהם בהנאה למחשבה על העמדת אישים ישראלים לדין. המחזה, יותר מאשר הוא מבעית, הינו מגעיל, מעלה קבס. ללא ספק, הפך עיתון הארץ בית מחסה לכל מצורע, זב חוטם ומוקצה מחמת מיאוס בינינו.
הנה אובמה, "מנהיגם", "נשיאם" הווירטואלי של אנשי השמאל הרדיקלי, אינו מספק מהר דיו את הסחורה, וכ'מן', אותו לחם השמים, הנה מגיע דוח האו"ם, אשר כך מקווים הם, יהיה זה שיוציא עבורם הערמונים מן האש ובלבד שיימצא מישהו שיאנוס, שיכפה את סמכותו על ישראל ויקעקע את הלגיטימיות של ממשלתה הריבונית.
אמנם הרטוריקה המקובלת על אנרכיסטים-פוליטיים אלו הינה "זכויות אדם", "זכויות הפלשתינים", "די לכיבוש" ועוד פניני לשון מופרכים. אך הנסתרת מאחורי כל זאת הינה השנאה העזה לכל "שודדי השלטון" אשר בחוזק יד חמסו את זכות השכינה האלוהית שהוענקה להם לשלוט "בהמונים הנבערים" ועתה, שוד ושבר, "נגנבה" מהם בידי אותם "זדים".
זמן להרים ראשיהיו גורמים דיפלומטיים בינלאומיים שישמחו למנף את "ממצאי הוועדה" על-מנת ללחוץ על ישראל לוויתורים בשטח בתמורה לגניזת מרבית מסקנות הדוח. במידה שישראל תיענה לסחטנות זו הרי שהיא חסרה פעמים. הראשונה, בכך שמוותרת על נכסים אסטרטגיים החיוניים לקיומה והשנייה, בכך שוויתור כעת כמוהו כהודאה באשמה והרי אנו יודעים כי מערכתית אין כל אשמה בידינו.
אפשר שהיו מקרים חריגים בעת מבצע "עופרת יצוקה", אין להתעלם מכך ויש לחקרם עד תום ולהוציא המסקנות בהתאם. מאידך-גיסא, הצבא ופקודותיו אינם תמיד מחזיקים מים, בפרט כאשר תנאי השטח ונסיבות הקרב אינם עולים בקנה אחד עם חוקים ותקנות אשר נוסחו באולמות ממוזגים, בשובה ונחת. כעיקרון, צה"ל אינו מבצע פשעי מלחמה כמשנה סדורה ולכן אל לנו להיות בושים בפעולותינו. ככל שנרים ראשינו ונהיה אגרסיביים בהעברת המסר לארצות הים, כך נקעקע דוח"ות מפוקפקים כדוח האו"ם הנוכחי.
וכך,
מה ניתן לעשות:- עלינו לחסום את מימון חו"ל של שוטמי ישראל ואנטישמים ידועים המעבירים כספי אתנן לעמותות "משנאי החינם בינינו" באשר עמותות אלו מהוות איום אסטרטגי ברור וממשי על חוסנה וקיומה של מדינת ישראל. הכוונה לעמותות כגון "שלום עכשיו", בצל"ם, "יוזמת ג'נבה", "שוברים שתיקה", מוסאווה, עדאללה ועוד מאות אחרים.
- יש לנקות את אורוותיו של משרד חוצנו. משך שנים היווה משרד זה חממה לבעלי קו חד אג'נדתי, ליברלי ואוניברסלי מזויף. אנו עדים לפירות ההילולים של מגמה זו כעת, באשר חלקם הנכבד של "הדיפלומטים" בפרוטה שם אינם מסוגלים, נפשית ואידיאולוגית, לייצג באמונה את מדינת ישראל והקו המדיני בו הינה מתנהלת, ובכך מציבים את ההסברה הישראלית כנחותה עשרות מונים בהשוואה לזו הפלשתינית. שגריר אמריקני המיועד לצאת ולייצג ארצו מעבר לים עובר שימוע ציבורי בדבר כישוריו האידיאולוגים כמו גם מקצועיים לייצג את עמו. ואצלנו?
- יש למדר אוטו-אנטישמים ישראלים, המשוטטים בעולם ומוציאים דיבתנו רעה, מכל הטבות שלטוניות וציבוריות ישראליות. אומנם איננו יכולים לסכור פיותיהם באשר זכותם להביע דעתם בחופשיות, אך מאידך-גיסא, זכותנו לא לממן אותם ולא לתמוך בהם ממקורות ציבוריים. כל צד וזכותו הוא. חופש הביטוי אינו חופש השיסוי. אומנם עלינו להיות זהירים שלא לפגוע בחופש הביטוי, אך אל לנו לתת יד למקעקעי קיומנו.
חמאס - אשפים של הסברהיציאתו של החמאס כנגד הדוח בטענה כי אינו מאוזן לחובתם, הינו תרגיל נפלא ביחסי ציבור מתוחכמים להלל. בכך, החמאס מביא את אלו אשר אפשר שישתכנעו מנימוקי ישראל בדבר חוסר איזון, להכרה כי הדוח למעשה "מאוזן" באשר שני הצדדים אינם מסכימים עימו. אך יתרה מזו, החמאס, יד-ביד עם מחברי הדוח, יוצר משוואה של זהות בין הטרור לבין קורבנו, החמאס מציב עצמו וישראל על רף אחד. האם נלמד אי-פעם שיעור מחכמים ומוכשרים מעימנו? הכוונה לאשפי ההסברה מהחמאס כמובן.
נשק התביעה המשפטית האזרחית הינו נשק רב-עוצמה בסכסוכים הפוליטיים של המאה העשרים ואחת. הפלשתינים ושוטמי ישראל השכילו להבין זאת מזה זמן רב ומנצלים עד תום את חולשתה המובנית של הדמוקרטיה המערבית. אנו חשים פחיתות כבוד להשכיל ממוצלחים מאתנו בשטח זה (אל דאגה, את פרסי הנובל נשמור לעצמנו), ולהפעיל נשק זה על-ידי אזרחים איכפתיים, בתמיכה ממשלתית מוסווית, כמקרי מבחן, כנגד פושקי שפתיים ומחברי דוחות אנטישמים ברחבי העולם. אין חובה לזכות בתביעות, העניין הציבורי בכך שיימשך לשנים, הוא שכרנו.
אנו נוהגים לספוג קסאמים והפגזות על ראשינו ומבליגים ושוב מבליגים. כאשר כשל כוח הסבל, ברגיל לאחר שנים של הצקות הגובות מחיר דמים, אנו יוצאים למבצע/מלחמה כנגד הטרור, אלא שבכך אפשר וכושלים בחוסר מידתיות. שוב ושוב אנו טועים. אל לנו להבליג, חייבים אנו להגיב ומיד בעבור כל הצקת טרור, קטנה כגדולה, באורח מידתי. היתרונות ברורים. כוח הרתעתנו מתוחזק כדבעי. בנוסף, אין גינויים מנזקים משום שהתגובה מידתית וברורה גם למקטרגינו מעבר לים, קסאם אלינו, פגז אליהם, יפול באשר יפול, ישמיד באשר ישמיד... וחסל סדר.
באורח טבעי מדמים אנו כי מרכז היקום מקומו בירושלים, כך סיפרו לנו אבותינו. וכך, תמהים אנו פעמים רבות, הכיצד זה העולם אינו מבין אותנו, הכיצד זה שמונה שנות הפגזה על ישובי הנגב המערבי אינן מבהירות דיין לעולם אטום עד כמה צודקים אנו בכך שיצאנו למבצע "עופרת יצוקה", על-מנת להחזיר מנה אחת אפים לטרוריסטים מעזה. ובכן, פני הדברים אינם כך. בראיית שאר העולם אנו אותו "פרא-ביל", הביריון השכונתי, אשר סתם כך ללא פרובוקציה, באדיבותה של עיתונות פנימית כמו גם זרה העמלים להוציאנו ממשפחת העמים, אנו "הכובשים", יצאנו לחבוט בעזתים הרעבים והמסכנים. ומכאן נובע חלק נכבד מתיוגנו כ"פושעי מלחמה".
יש להדגיש ולפעול, השכם והערב, לנוכח זיכרון בינלאומי קצר להפליא, מדי כל קסאם ופגז מרגמה הנורה אלינו, בפני כל ממשל ומוסד בינלאומי, כי אנו נגן על זכותנו זו בכל אמצעי סביר אשר החוק הבינלאומי מקנה לנו. ואם המדובר הוא באבדות פלשתיניות באשר אלו מנסים להחריבנו, אזי כך יהיה. אנו אומנם נצטער על אבדות פלשתיניות, אך אל לנו להתנצל על הזכות להגן על קיומנו, באשר ההכרח לא יגונה.
לא לומדים לקחמנהיגינו אינם מגיבים באורח סדיר ורציף כנגד התגרויות מדממות המגיעות מעבר לגבולותינו, מפאת הנוחיות הפוליטית הפנימית בכך. הם יוצרים מצג של שקט ושלווה, של עסקים כרגיל. עלינו, הציבור, להשכילם, והם מצידם יחצרצו זאת בכל אתר בעולמנו כי קטיושה שנפלה בגן ילדים באשקלון, אפילו שבנס לא נפגע ילד, אותה קטיושה משולה לפיגוע רב נפגעים של כלל ילדי אותו גן.
עדיין לא השכלנו להבין כי זה הצודק אינו בהכרח זה המקבל צדק. בעולמנו הציני והתועלתי, "הצדק" מוענק לחזק ולמתוחכם (וזאת לפחות עד שיגיע, מתי שיגיע, המשיח). החלש זוכה לבוז ולמנת חרפות בלבד. נפנים, "צדק" אינו מוענק, "צדק" (להוותנו), נלקח. עולמנו מצטיין בעצרות זיכרון לנרצחים אך כושל להצילם מרצח. האם אלפיים שנות גלות ושישים שנות עצמאות אינן דיין ללמדנו לקח?
הדיפלומטיה שלנו הינה דיפלומטיה בכיינית, אכלו לי, שתו לי, גנבו לי. איננו באים מעמדת 'זכותנו ההיסטורית לאדמתה של ארץ ישראל', אנו מתנצלים על ישיבתנו בארצנו במקום להבהיר חזור והבהר, ללא לאות, תוך שאנו מגבים ההצהרת במעשים, כי אנו יושבים בארץ ישראל בזכות.
כגנבים בלילה אנו מהדסים על בהונות רגלינו, מלחשים על אודות זכותנו להגנה עצמית במקום להכריז על כך השכם והערב. כמהססים, שאינם ודאים בצדקתם, חוששים אנו לומר קבל עם ועדה כי נשמיד, לא נשאיר שריד ופליט מאויבינו הבאים להתנכל לנו והאחריות לכך תיפול עליהם. התנהלותו לאחרונה של ראש ממשלתנו מר
בנימין נתניהו מלמדת כי אפשר שלא אפסה תקווה.
עושים לנו בית ספרמפאת שאנו מחזיקים עצמנו כ"בני תרבות", הרי ש"הפרימיטיבים" הפלשתינים למולנו עושים לנו בית ספר במדעי הקיום, הנחישות וחוזק היד. עדיין לא הפנמנו כי למול טרור, לנצח את הטרור, יש להפעיל טרור, קר, מתוחכם, מוצנע, מתעתע, המוצג כהגנה עצמית, המעלה הפחד מפני שיתוף פעולה עם הטרוריסטים למעלת אימה.
הפלשתינים אינם החלשים בסכסוך בינינו, מפאת הצבר האיסלאמיסטי העצום, המגובה בפטרו-דולרים, הנמצא מאחוריהם ואלו מביאים מרבית העולם לתמוך בם. אנו, ברתיעתנו ליישם זכותנו על האדמה הזו, בסכסוכינו הפנימיים, בחוסר אחדותנו הלאומית, אנו במו ידינו הופכים את "החלש" הפלשתיני לחזק מאיתנו.
לא פחות מהפלשתינים, אנו הננו הקורבן בסיפור זה, אך חוששים להציג עצמנו ככאלו. ארועי השואה תייגונו כקורבנות ובדין, אך כעת חוששים אנו מתיוג חוזר, כאנטיתזה לדימוי הגלותי מעברנו.
מגחמותיו של הגורל: התנהלותנו ההססנית למול אויבינו כמו גם למול שאר אומות העולם מלמדת, כי הגלות וההתבטלות בפני הפריץ שוכנת וטבועה בנו כבימים ימימה.