אך יותר מכל מעניין להתמקד בטיעון ה'פרגמטי' העיקרי, הקושר בין הכיבוש לבין ההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, עד כדי סכנת בידוד מדיני וחנק כלכלי.
בעבר - למי שזוכר - היה קיים פעם מושג שנקרא "החרם הערבי". מדינות ערב הטילו חרם על סחר ישיר עם ישראל (מקובל לגבי מדינות במצב מלחמה), אך הטילו גם חרם שניוני על חברות שסחרו עם ישראל מחוץ לעולם הערבי, וגם חרם שלישוני על חברות שסחרו עם חברות שסחרו עם ישראל. נשמע קצת כמו חד-גדיא? כן. אבל ככה זה היה.
בימינו אנו שומעים מדי פעם על התפרצויות של קריאות לחרם נגד ישראל, בעיקר ממוסדות אקדמיים בבריטניה ופה ושם מסקנדינביה. אין מדובר בכניעה לאיומי החרם הערבי, אלא ביוזמות עצמאיות של גורמים במערב. בהחלט תופעה מדאיגה. אולם היא איננה קשורה לכיבוש, אלא להפך: היא נולדה רק לאחר הפיחות בכיבוש.
באופן "פרדוקסלי", אם ניקח את תקופת "ממשלת הימין הקיצוני" בראשות יצחק שמיר (1990 עד 23 ביוני 1992) - נגלה שדווקא אז, לא רק שאיש לא שמע ולא ידע על יוזמות חרם מערביות, אלא שגם היפנים - הידועים לשמצה בכניעתם לחרם הערבי, עשו מעשה:
"קונצרן פורקאווה היפני, המתמחה בציוד מכני-הנדסי, שובר את החרם הערבי על ישראל והעניק זיכיון למכירת מוצריו בארץ"1.
אפילו הסקנדינבים היו ידידותיים כלפינו הרבה יותר בזמן שעסקנו באופן נמרץ בהחלט ב"דיכוי העם הפלשתיני":
"נציגי ארצות-הברית, קנדה והגוש הסקנדינבי הודיעו כי יחרימו את אולימפיאדת השחמט בקטאר אם תוחרם ישראל"2.
מילא הסקנדינבים. כולנו הרי יודעים שהאו"ם עוין לישראל מזה עשרות שנים, כמעט מיד לאחר ההמלצה על הקמת מדינה יהודית (וערבית) בארץ ישראל. אך למרבה הפלא, ימי הכיבוש והדיכוי עשו ניסים גם במוסדות האו"ם:
"הוועדה המדינית של אונסק"ו, ארגון האו"ם לתרבות, חינוך ומדע, קיבלה אתמול החלטה המביעה שביעות רצון מפתיחתם של בתי הספר בשטחים ומהפעילות הנורמלית של האוניברסיטאות. זו הפעם הראשונה זה שנים שהחלטה בנושא החינוך בשטחים, שנתקבלה באונסק"ו לא כללה כל גינוי לישראל או 'הבעת דאגה'"3.
אכן ימות המשיח... סיוע ישיר לליכוד במערכת הבחירות מטעם האו"ם-שמום...
תדמיתה של ישראל, כך אנו יודעים, מעולם לא הייתה מהמשופרות, וכרגע אין זה משנה מדוע, זו עובדה. גם לפני הסכם אוסלו היו קריקטורות אנטישמיות בעיתונות המערבית, מאמרי שטנה, דיווחים מוטים ואינספור גינויים באו"ם. אך מדהים להיווכח, שלמרות שבישראל שלטה ממשלת ימין 'קיצונית', שלא פסקה לרגע מלכבוש, להתנחל ולדכא את ה"פלשתינים" האומללים - עם כל זאת נתפסה ישראל, בקרב חלקים חשובים מהציבור ומקובעי המדיניות במערב כדוד הנלחם נגד גוליית:
"ישראל הפכה כאילו היא קרבן לתוקפנות חדשה מצד העולם הערבי המקיף אותה מכל הצדדים. בעיני דעת הקהל האמריקני היא ממשיכה את המצב של היהודים כקרבן של כוחות זרים ובכך היא זוכה לאהדתם"4.
וסגן נשיא רוסיה, לא פחות, מתבטא כאחד הסנאטורים מהאגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית בארצות-הברית:
"העיכוב בקידום השלום ושיתוף הפעולה במזרח התיכון נובע מסירובם של הערבים להכיר בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית". כך אמר סגן הנשיא של רוסיה, אלכסנדר רוצקוי, לנשיא מצרים חוסני מובארק אותו פגש בקהיר אחרי שסיים את ביקורו בישראל[...] כאשר הגיב מובארק בכך שישראל משתלטת על שטחים ועליה להחזיר אותם, השיב רוצקוי:
"על כל אלה שטוענים כך יש לבקר בישראל, ולראות את מצבה הגיאוגרפי-צבאי ולהיווכח מי מסכן את מי". סגן נשיא רוסיה דחה [...] טענות ששמע נגד ישראל על דיכוי, כביכול, של הפלשתינים:
"אמרתי למצרים כי הייתי שם והם לא. אם תלכו לבקר בשטחים תראו מי מדכא את מי ואיך חיים שם הערבים, לעומת הערבים בארצות-ערב"5.
אפשר עוד להפליג ולספר על הימים ההם, על עשרות המנהיגים הבכירים שהציפו את ישראל, על ההמלצה של עיתון "דבר" באביב 1992 לטייל בוואדי קלט שביהודה הכבושה, למרות האינתיפאדה ה"משתוללת", על הגידול החד בתיירות לישראל, על הורדת פרמיית הסיכון על השקעות בישראל מטעם ממשלת צרפת, על כינוס 30 בכירי הכלכלה העולמית בירושלים בהזמנת הנגיד פרנקל, ועוד ועוד, אך דומה שדי בכך.
די בכך כדי להבין שעדיפה תקופה ללא מתאבדים על שנים של פיגועי התאבדות מחרידים, עדיפות אבנים על רובים, טוב יותר להיפצע קלות ממטען חבלה במשקל ממוצע של 200 גרם במקום ליהרג בעשרות ממטען של 20 ק"ג; טוב סכינים מטילים, וטוב שליטה הדוקה ויעילה ודיכוי כמעט מוחלט של הטרור על פני מימון, אימון, מתן בסיסים בטוחים ומטריית חסינות מדינית לגרועים שבאויבינו.
הנה כי כן, ה"פרדוקס" אינו פרדוקסלי כלל: ככל שמדינה חזקה ובטוחה יותר בעצמה, בעוצמתה ובצדקתה, כך היחס אליה ראוי ומכובד יותר, כך מעדיפים לעשות איתה עסקים ולכרות עימה הסכמים מאשר עם יישות חלשה ופחדנית שסופרת במו ידיה את ימיה לאחור. הסתבר, באופן "מפליא" שאינו מפתיע כלל - שככל שיש פחות כיבוש - יש יותר שנאה ועוינות כלפי ישראל. וכאן עשוי לבוא המתחכם ולומר: אין פיחות בכיבוש, אלא רק שינוי בצורתו. הדיכוי של ה"פלשתינים" האומללים רק גבר...
ועל כך יש להשיב בשתי דרכים:
א) אם מודים אנו שהפיחות בכיבוש מוביל לפיחות במעמדה של ישראל - הרי שהמסקנה ההגיונית היחידה היא להדק את הכיבוש;
ב) ואם אין פיחות בכיבוש - לשם מה כל הטרחה ואלפי ההרוגים משני הצדדים? אם אין הבדל בין 1992 לבין 2009 - הבה נהפוך את שנת 2009 ל-1992 - בתוספת הלקחים והשיעורים שלמדנו מאז...