מטֶבע הדברים סיפור משעשע זה מעלה חיוך על שפתי הקורא. אילו לא היה מדובר בסיפור אמיתי, היינו חושבים שזו בדיחה. מעֵבר לכך, מתברר שלא מדובר בסיפור של אייזיק בלבד, אלא בסיפור ישראלי טיפוסי, הרלוונטי לימינו אנו. אייזיק מייצג תופעה פסיכולוגית. הוא משקף את עצמנו במראה. לכל אחד, כך נראה, יש את האייזיק הפרטי שלו. מי לא מכיר את התרמילאים הנודדים עד הודו כדי לגלות שם, בארץ זרה, את יהדותם? על סוגיה זו עמד משה רבינו בפרשת ניצבים, שקראנו בשבת שעברה (הסמיכות לראש השנה ולימים הנוראים היא משמעותית בהחלט) בפסוקים המרתקים הבאים:
"כי המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלֵאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא, לאמֹר מי יעלה לנו השמיימה וְייקָחֶהָ לנו וישמיענו אותה וְנַעֲשֶׂנָהּ. ולא מעֵבר לים היא, לאמר מי יעבור לנו אל עֵבר הים וייקחה לנו וישמיענו אותה ונעשֶנה. כי קרוב אליךָ הדבר מאוד בפיךָ ובלבבךָ לעשותו" (דברים ל י"א- י"ד). אין צורך להרחיק עד המזרח הרחוק כדי לגלות דרך חיקוי הבודהיזם את המקור, אוצר היהדות, שנמצא בכל נשמה יהודית, קרוב מאוד, ממש מתחת (ובעצם מֵעל) אפו של כל יהודי. עליו רק לחשוף את המטמון העשיר החבוי בו, להתוודע אליו באמצעות המצוות.
המצווה היא מכשיר להַעֲצָמָה אישית, כלי להתחברות האדם (מצווה, כפי שמסבירים בחב"ד, היא מלשון צוותא, חיבור) אל פנימיותו, נשמתו ובוראו. בדומה למשקולות המפתחות את שרירי האדם, כך המצוות מפתחות את אישיותו, ומגבשות את זהותו, ומשום כך הן חלק בלתי נפרד מאורח חייו.
הפסוקים המאלפים שציינו עומדים על שלושה שלבים בהקניית מצווה, שדרכם עובר המסלול לאימון אישי (קאוצ'ינג) בגירסה יהודית. השלב הראשון הוא 'בפיך'- לימוד התורה כדי לרכוש את הידע ואת מונחי היהדות. יתכן שיש פה רמז להנחייה על לימוד בקול, כאמצעי מנוטכני לזיכרון ולהפנמה.
השלב השני הוא ההפנמה 'בלבבך'. להפנים את הידע בלב, משכָּן שני היצרים – הטוב והרע ולהחליט על קבלת הטוב. בעוד שהלימוד מבטא את השלב הקוגנטיבי, השכלי – רכישת הידע - הרי הלב מבטא את השלב הרגשי, ההזדהות עם המצווה וקבלתה.
אולם בלב לא די. מכירים את האימרה "ניתוח הלב הצליח, אך החולה מת"? או האִם ראיתם בעל והורים אוהבים המבטאים את אהבתם בדיבור וברגש בלבד בלי מעשים, כי 'העיקר הלב'? הרגשות הכי יפים יכולים לבוא לידי ביטוי מעשי בלבד. רק על-ידי מימוש יש להם זכות קיום. הזאטוטים לא יגדלו ולא יתפתחו בלי הטיפול בהם, והאישה לא תאמין לבעלה המצהיר אהבה בלי עזרה ומחוות ממשיות. הוא הדין למצוות התורה. עם כל הכבוד לטרנד של ארון הספרים היהודי, הרוֹוח בימינו, ללימוד ולהשכלה וגם למוזיקה היהודית, מעבר לחוויה אינטלקטואלית או רגשית - בלי קיום מצוות מפספסים את העיקר: את ההגשמה העצמית. החווייה הרגעית אינה באה לידי ביטוי באורח חיים מסוּפק, והיא מלוּוה בתחושה, מוּדעת או לא, של חֶסֶר מַתמיד.
שני השלבים הנזכרים הם אפוא אמצעים הסוללים את הדרך לעיקר – הקיום המעשי. הזינוק לקַו הגמר בחיי כל אדם ביהדות מתחיל אומנם בלימוד, ועובר דרך האמונה בלב, אך המטרה היא להגיע לשלב השלישי 'לעשות'. משמעות הדברים היא לתרגם את הלימוד והרגש למעשים, לקיום מצוות בפועל. מי אמר שמצווה היא מילה גסה?
ואכן התורה מעידה בפרשתנו, כי יש לאדם בחירה חופשית (רעיון שהוזכר כבר בפרשות קודמות, אך בא לידי ביטוי מפורש וחד-משמעי בפרשה זו). "החים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", אך ההמלצה והציווי הם ביֶתר בהירות "וּבחרתָּ בחיים". דרך המצוות מזוהה באופן טבעי מבחינה דינמית עם דרך החיים והברכה. המצוות מעניקות חִיּוּת לאדם, ומכניסות ברכה לחייו, סיפוק, משמעות והגשמה עצמית.
רעיון הקירבה להקב"ה בא לידי ביטוי אקטואלי במיוחד בימים אלה, ימי חודש אלול, כאשר על-פי התפיסה הציורית של חסידוּת חב"ד, המלך – דהיינו ה'- נמצא בשדה, קרוב לכל יהודי ובהישג ידו המושטת לכל.