אין ספק שחברי מועצת זכויות האדם של האו"ם אינם טיפשים. ראשית הם ירו בקיר, אחר סימנו סביב הפגיעה את המטרה שהוגדרה כ"חקירת כל ההפרות של החוק הבינלאומי לזכויות אדם ושל החוק ההומניטארי הבינלאומי על-ידי הכוח הכובש – ישראל, נגד העם הפלשתיני", ומבלי לאבד זמן יקר מינו ועדה.
משהחליטו חברי המועצה (שעל נציגה נמנים ידוענים בתחום זכויות האדם כמו סעודיה, פקיסטן, קובה וניקרגואה) למנות ועדת בדיקה לחקור את "התנהלות צה"ל בעזה", ברורה הייתה להם משמעות המהלך שהגו וכן, גם צפו את התגובות הבלתי נמנעות ליצירה שלהם. לכן נקטו חכמי הוועדה בצעד הקלאסי המתבקש ומינו יהודי חצר לעמוד בראש הוועדה. תפקידו של יהודי החצר הוא לנטרל לכאורה את מניע האנטישמיות (בגלגולו העכשווי – אנטי ישראליות) ולהקנות לוועדה נופך אובייקטיבי.
גולדסטון התם כאילו לא מבין את זה. "נדהמתי מההזמנה לעמוד בראש וועדת החקירה" גלגל את עיניו, והוסיף "זה מוסיף מימד נוסף לנושא", והמימד הנוסף הזה בא לביטוי במלוא תיעובו. גולדסטון קבע שאין כל הבדל בין ארגון טרור שדרכו, התנהלותו, תרבותו ויעדיו הינן טרור מובהק וצרוף, לבין מדינה המנסה להתגונן מהטרור הזה. "לרוע המזל" כותב ההיפוקרט, "הן לישראל והן לחמאס יש רקורד מזעזע בכל הקשור לחקירת הכוחות שלהם עצמם". כתב ונותר בחיים.
יהודי החצר גולדסטון (גולדשטיין כמובן לא מספיק טוב בשבילו), הסתער על היעד במלוא המוטיבציה לריצוי אדוניו וכמובן שלא אכזב אותם. הוא סיפק לשולחיו את הסחורה במלואה כמצופה, והאו"ם רוחץ בניקיון כפיו; ידינו לא שפכו את הדם הזה. יהודי משלכם שפך אותו. שר ההיסטוריה מסב כעת את פניו ומקיא במיאוס. לאחר שיסיים להקיא יתייג את גולדסטון במקום הראוי לסוג שאליו הוא משתייך.
והאיש גולדסטון, מרגע שחתם על כתב הפלסתר, צריך מבחינתנו להפוך לשקוף וזאת למרות נביחותיו האמיצות מעל כל במה מזדמנת כחלק ממסע התעמולה שמנסה להאדיר את האובייקטיביות שלו והמקצוענות של צוותו.
התגובה המרוכזת שלנו צריכה להיות מנותבת לראש הפירמידה. על נציגנו באו"ם לעמוד על דוכן העצרת הכללית ושם לקרוע את המסמך הזו בדיוק כפי שעשה הנשיא חיים הרצוג זכרונו לברכה עם ההחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות. היצירות המופלאות האלו מקומן אחד. בסלסילת הזבל של האו"ם ובפח האשפה של ההיסטוריה.