מאמרי "לשון והיגיון" נגע כנראה בשאיפתם הכמוסה של כמה ישראלים לשמוע עברית מעט פחות מרושלת וקצת יותר הגיונית מזו שהם שומעים בשיחות חולין ובכלי התקשורת. כמעט כל אחד רגיש לביטוי או לביטויים מסוימים הצורמים לו כשהוא שומע אותם, כמו למשל הברבריזם "זה מרגיש אחרת על כל אשה" (פרסומת לבושם יוקרתי), תיקון היתר "ְעַמדות מפתח" או מבנה הסמיכות המשובש "גָדֵר ביטחון". ועם זאת, מרבית האנשים חדלו מזמן להתנגד לביטויים צורמים ומעדיפים להתעלם מהם, מתוך הנחה שכזאת היא העברית של היום ואין טעם להגיב.
כמה מקוראי הטור מצאו לנכון להביא לידיעתי, בהמשך למה שהבאתי במאמרי הנזכר, עוד דוגמאות של לשון לא הגיונית, מגובבת או סתם טיפשית. בכך שחררו לפחות מעט מן הלחץ שהצטבר אצלם בשל החשש לומר את דעתם בחיי יום יום ולהסתכן בתיוגם כדוברי עברית "עם טעם של פעם" או, ירחם השם, מדקדקים. להלן כמה מן ההערות של ה"אנוסים" הללו, אוהבי העברית בסתר, המתענים מדי יום בצרימות לשוניות, אשר ניצלו את ההזדמנות לגלות לי את ליבם.
עורך דין מבוגר, ששערו הכסיף בבתי המשפט הדנים בפלילים ושראה כבר כל מה שהיצור האנושי יודע לעשות - לרעה או לטובה - מוטרד מן העברית שבפי העוסקים כיום במשפט, בין כמשפטנים ובין ככתבים לענייני משפט: "קח, למשל, את המונח 'מקרה רצח', שאתה יכול לשמוע כמעט כל יום בחדשות. זהו ביטוי לא הגיוני. רצח לא יכול להתרחש במקרה, מפני שמעצם הגדרתו רצח הוא מעשה שנעשה במחשבה, מתוך מודעות, ולעתים קרובות אף בכוונה תחילה. אם נסיבות אלה אינן מתקיימות - אין זה רצח. לרצח נדרשת מחשבה פלילית, mens rea בלטינית, ולכן רצח אינו 'מקרה', אלא מעשה מתוכנן. אז מדוע בכל זאת אומרים 'מקרה רצח'? בדקתי את העניין ומצאתי שהסיבה לכך היא ריבוי המשמעויות של הביטוי האנגלי case: פירושו של case הוא מקרה, אך גם תיק או פרשה משפטית, ומכאן הבלבול. במקום לומר כי בשנה שעברה היו בישראל יותר תיקי רצח, או פרשות רצח, או מעשי רצח, או פשוט רציחות, אומרים מקרי רצח, ואותי זה מקפיץ כל פעם שאני שומע את זה".
עורך דין אחר ששמע את שיחתנו, הצטרף אלינו ואמר שהלשון המשפטית, בהיותה שמרנית ונוטה למליצות ישנות, נכשלת בביטויים לא הגיוניים ואפילו מגוחכים: "קחו למשל משפט ששופטים כותבים לעתים קרובות: 'על הנאשם היה לדעת שהנותן לחברו סטירת לחי נושא באחריות גם אם הנזק שנגרם גדול יותר ממה שצפה'. ואני שואל: איזה מין 'חבר' זה שנותן ל'חברו' סטירת לחי? עם חברים כאלה לא צריך שונאים. אבל לכמה שופטים בימינו אכפת ההיגיון של מה שהם אומרים או כותבים? אני מופיע היום לפני שופטים ושופטות צעירים, שעוד לא נולדו כשאני קיבלתי רישיון לעריכת דין, ולפעמים אני חושב שאני והם מדברים בשתי שפות שונות. אני למדתי תנ"ך ועברית מפי מורים שהכירו את המקורות. השופטים הצעירים גדלו בתוך מציאות של לשון, שכבר איבדה את הדיוק שלה. בשבילם העיקר הוא שפסק הדין מצלצל פחות או יותר כמו ז'רגון משפטי ומה באמת כתוב שם פחות חשוב להם".
מכאן עברו עורכי הדין לביקורת על כתבת לענייני משטרה, שמדברת במהירות עצומה וזורקת אל תוך המיקרופון ביטויים, שמשמעותם הפוכה לעתים לכוונת הדברים: "לפני יומיים היא ירדה על שופטים שמקלים בעונשים", אמר עורך הדין כסוף השיער, "ומה היא אמרה? 'מדי יום שומעים על יד קלה על ההדק של שופטים, שמשחררים ממעצר פושעים מסוכנים'. יד קלה על ההדק הוא ביטוי שמשמעותו דווקא גרימת נזק רב מדי מתוך חיפזון מופרז. הוא מבטא חומרה, פגיעה חסרת הצדקה ואכזריות. כאן מדובר במקרה הפוך - של הקלה לא מוצדקת, הימנעות מענישה דווקא כשיש בה צורך ורחמנות שלא במקומה. המטפורה שהיא השתמשה בה הייתה הפוכה למצב שהיא ביקשה לתאר".
קורא שהוא חובב ספורט וצרכן מסור של משדרי ספורט, מדווח כי במשדרים אלה נשמעים כמה שימושים לשוניים בלתי הגיוניים המקפיצים אותו בכל פעם מחדש: "ב'שירים ושערים' אתה שומע כל הזמן 'השופט איתן טבריזי שוב שרק עבירה לזכות מכבי תל אביב'. לא השופט טבריזי הוא הבעיה שלי, שישרוק מה שהוא רוצה, אבל מה זה צריך להיות 'עבירה לזכות'? עבירה שורקים נגד ולא לזכות. 'השופט שוב שרק עבירה נגד בית"ר ירושלים', כך היו צריכים להגיד. 'עבירה' ו'זכות' הם שני מונחים שלא מתערבבים.
האם בראש השנה ביקשנו שההשגחה העליונה תזקוף לזכותנו עבירות של מישהו? רצינו שיזכרו לנו רק את הזכויות שלנו".
"זהו?" שאלתי, "זה מה שמקפיץ אותך?"
"לא רק זה. יש עוד", השיב ומיד הביא דוגמה: "כמה פעמים אתה שומע 'מכבי חייבת לנצח את המשחק', 'הבחורים שלנו יודעים, שהקהל בארץ מצפה מהם לנצח את המשחק', 'ארסנל עלתה למגרש רעבה, והיה ברור שהיא באה לנצח את המשחק'. אותי זה מקפיץ. הרי לא באים לנצח את המשחק. באים לנצח את הקבוצה היריבה. אם שתי הקבוצות משחקות בנחישות והמשחק מתחמם, הן רק משרתות בכך את המשחק, ואף אחת מהן לא מנצחת אותו. באנגלית יש ביטויים שמתארים ניצחון כמו to win the game או to carry the day אך הביטויים האלה לא מתאימים לדרכה של העברית. אצלנו מנצחים במלחמה ולא את המלחמה, מנצחים במאבק ולא את המאבק".
"ומה אתה עצמך אומר?" שאלתי.
"האמת? אני מתבייש להגיד 'לנצח במשחק' מחשש שיחשבו כי אני מורה לדקדוק, שרק עושה את עצמו מתעניין בספורט. מצד שני, אני לא מוכן לומר 'לנצח את המשחק' ולכן אני מתנהג כמו דיפלומט ואומר רק 'לנצח'".
גם הביטוי "לקחת את ההובלה" או "נוטל את ההובלה", שנשמע לעתים קרובות בתיאור של מירוצים ותחרויות אתלטיקה קלה, הוא תרגום שאילה מאנגלית ואינו מתאים להיגיון של העברית. בעברית היה הכתב צריך לומר "הוא כעת בראש", או "הוא במקום הראשון", אך ביטויים אלה כמעט אינם נשמעים עוד בדיווחים. ביטוי לא הגיוני אחר הוא "להשוות את התוצאות". עד היום חוזרים ומשדרים מדי פעם בפעם את המשפט הבלתי נשכח "אחת אחת. סטלמך השווה עכשיו את התוצאות. אני נותן את המיקרופון לקהל". סטלמך השווה, כמובן, את התוצאה ולא את התוצאות, שהרי למשחק אחד יש רק תוצאה אחת (זה נגמר אז שתיים אחת לטובת ברית-המועצות, אך מי זוכר את זה? השער של סטלמך היה הרבה יותר חשוב מהתוצאה).
קורא אחר של הטור אומר שהייתי צריך להזכיר את השימוש הבלתי הגיוני במילה "יותר" בצירופים "מוקדם יותר", "מאוחר יותר", "צעיר יותר", "זקן יותר" וכדומה. הכוונה למשפטים כמו "היום היא כבר לא מצטלמת בעירום כפי שהייתה עושה כאשר הייתה צעירה יותר". אם אתה מקבל משפט זה כהגיוני, הדוגמנית היא כיום צעירה ולפני כן הייתה צעירה יותר. אך המשפט מדבר בדוגמנית שכבר אינה צעירה, ולכן אינה מצטלמת בעירום. כל מה שדרוש כדי להפוך את המשפט להגיוני באמת הוא להשמיט את המילה "יותר". כך גם במשפטים כמו "הלילה אחרי חצות הייתה תאונה קשה בכביש מספר 77. מוקדם יותר היום הייתה תאונה אחרת באותו כביש". גם כאן נוצר רושם מוטעה שהתאונה הלילית התרחשה מוקדם והתאונה האחרת הייתה מוקדם עוד יותר, אך למעשה התאונה הלילית הייתה כשהייתה והתאונה הראשונה קרתה פשוט לפניה.
לכן, המשפט השני בידיעה צריך היה להיות: "שלוש שעות לפני כן הייתה תאונה אחרת באותו כביש", או, לכתב לא ידועה שעת התאונה הקודמת, פשוט: "לפני כן הייתה" וכו' או "היום הייתה" וכו'.
גם כאן ידה של האנגלית באמצע, שכן באנגלית אומריםearlier today או later this week וזה נשמע בסדר גמור. אך לא כל מה שטוב לדוברי האנגלית טוב גם לנו, ואם בידינו אפשרויות ביטוי מדויקות, מקובלות, נאות וקצרות יותר מאלו שמציעה האנגלית, אין צורך להחליף אותן בתרגומי שאילה, שמטשטשים את העברית ומחלישים אותה.