יש משהו מן הסמליות בסמיכות של הענקת פרס-נובל ומאורעות הר-הבית. שני המאורעות מייצגים את שתי האופציות העומדות לפני ישראל. עלינו להחליט מה אנחנו: המדינה של עדה יונת או המדינה של "עטרת כוהנים". מדינה המטפחת את ערכי התרבות שלה, המדע, ההיי-טק והספרות, הרפואה והחקלאות, והצועדת בשורה הראשונה של החברה האנושית המתקדמת לקראת עתיד יותר טוב, או מדינה של מלחמות, כיבוש והתנחלות, מדינה של פונדמנטליזם, שפניה אל העבר. בניגוד לרואי-השחורות, אני סבור שהמאבק הזה עדיין לא הוכרע. ישראל רחוקה מלהיות הגוף המונוליטי המשתקף בקריקטורות של מתנגדיה. היא חברה מגוונת, רבת-פנים ורבת אפשרויות, האחת מובילה למלחמה, והאחרת לשלום והפיוס. חתן פרס-נובל לשלום, ברק אובמה, יכול להשפיע לא מעט על הבחירה. אחרי הכל, האם הפרס לא ניתן לו כמקדמה על פועלו העתידי, פרס עידוד?
|
|
שוטרים בהר הבית [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
הציבור הערבי בירושלים נמצא זה שנים במצור. מאז עלה בנימין נתניהו לשלטון בישראל, ומאז נבחר ניר ברקת לראשות עיריית ירושלים, הרגשת המצור גברה שבעתיים. שניהם אנשי הימין הקיצוני, ושניהם שותפים למדיניות המובילה לטיהור אתני | |
|
|
|
הנושא שכיכב בחדשות השבוע היה עניין ירושלים. הכל קרה "פתאום". פתאום עלתה הלהבה בהר-הבית, אחרי שחודש-הרמדאן עבר דווקא בשלום. פתאום קראה התנועה האיסלאמית בישראל לאזרחים הערבים לחוש להצלת אל-אקצה. פתאום קמו בכירי האיסלאם ברחבי העולם המוסלמי וקראו למיליארד וחצי המאמינים להזדעק למען המסגדים הקדושים. למפקד משטרת ירושלים היה אפילו הסבר: המוסלמים הם "כפויי טובה". הנה, אנחנו "נתנו להם" להתפלל בשקט ברמדאן, וכך הם גומלים לנו. הסגנון האדנותי הזה עוד הגביר את הזעם בצד הערבי. מבחינת השלטונות הישראלים, לא קרה שום דבר שיצדיק את ההתקוממות ה"פתאומית". משמע, זוהי פרובוקציה ערבית, מזימה שפלה ליצור סכסוך יש מאין. אבל בעיניים ערביות, ולא רק בעיניהם, זה נראה לגמרי אחרת. הציבור הערבי בירושלים נמצא זה שנים במצור. מאז עלה בנימין נתניהו לשלטון בישראל, ומאז נבחר ניר ברקת לראשות עיריית ירושלים, הרגשת המצור גברה שבעתיים. שניהם אנשי הימין הקיצוני, ושניהם שותפים למדיניות המובילה לטיהור אתני. זה מתבטא קודם כל בהקמתן השיטתית של שכונות יהודיות בלב הרבעים הערביים בעיר המזרחית המסופחת - זו שאמורה להיות בירת המדינה הפלשתינית, ושמעמדה אמור להיקבע במשא-ומתן לשלום. על הביצוע מנצחת קבוצת הימין הקיצוני "עטרת כוהנים", במימון איל-הבינגו האמריקני אירווין מוסקוביץ. אחרי שנחלו ניצחון מזהיר בגילוח ג'בל אבו-ע'ניים ("הר חומה") והקמת שכונת-ענק מבוצרת במקומו, הם מקימים עכשיו שכונות יהודיות בלב שייח' ג'ראח, סילוואן, ראס אל-עמוד ואבו-דיס, שלא לדבר על הרובע המוסלמי בתוך העיר העתיקה עצמה. באותה העת נעשה ניסיון שיטתי למלא את אזור אי-1 כדי לחבר את ירושלים להתנחלות-הענק מעלה-אדומים. לכאורה, כל אלה הן פעולות ספוראדיות, פרי יוזמתם של מיליארדרים שואפי-כבוד ומתנחלים שיכורי-כוח. אך זוהי אשליה: מאחורי כל התכונה הזאת עומדת תוכנית ממשלתית מגובשת, בעלת כוונה אסטרטגית. די להסתכל במפה כדי להבין אותה: לכתר את השכונות הערביות ולנתק אותן מן הגדה המערבית. ומעבר לזה: להרחיב את ירושלים מזרחה עד למבואות יריחו, וכך לבתר את הגדה המערבית לשתיים, כאשר החלק הצפוני (רמאללה, שכם, ג'נין, טול-כרם) מנותק מן החלק הדרומי (חברון ובית-לחם). וכמובן: להפוך את חיי התושבים הערביים בירושלים לבלתי-אפשריים, עד שיעזבו "מרצונם" את "העיר שחוברה-לה-יחדיו, בירת-ישראל-לנצח-נצחים".
|
|
פרופ' עדה יונת [צילום: AP]
|
|
|
|
זר העוקב אחרי החדשות היומיות מישראל אינו יכול אף לנחש שקיימת ישראל כזאת, ישראל שעדה שייכת אליה. גם בשבוע הזה שלטו בחדשות הידיעות על הכיבוש, על הכוחנות, הברוטאליות והגסות של ישראל הרשמית | |
|
|
|
אני מזכיר את כל אלה לא רק כדי להשוויץ בזה שעדה היא "שלנו", ולא רק כדי להשתתף בשמחתה, אלא כדי להפנות את תשומת-הלב לעובדה, הנשכחת לפעמים בוויכוח על המלחמה והכיבוש: יש גם ישראל האחרת. לפרס-נובל היו השנה שלושה מועמדים ישראלים ריאליים: לצד עדה יונת היו שם גם הפיסיקאי יקיר אהרונוב והסופר עמוס עוז. בשביל מדינה קטנה כמו ישראל, זוהי נבחרת מרשימה. מבחינה סטטיסטית - מספר פרסי-נובל ביחס לגודל האוכלוסיה - ישראל היא ראשונה בעולם, הרבה לפני כל מדינה אחרת. עדה יונת היא ישראלית בכל רמ"ח אבריה - היא צברית ילידת ירושלים, את כל חינוכה קיבלה בבתי-ספר ישראלים, יש לה תכונות הנחשבות ישראליות אופייניות: היא ישירה בגישתה, פשוטה בהליכותיה, שונאת פורמאליות, יודעת לצחוק גם על עצמה. אין בה טיפה של יהירות או גנדרנות, אך יש לה עקשנות בלתי-נדלית. זר העוקב אחרי החדשות היומיות מישראל אינו יכול אף לנחש שקיימת ישראל כזאת, ישראל שעדה שייכת אליה. גם בשבוע הזה שלטו בחדשות הידיעות על הכיבוש, על הכוחנות, הברוטאליות והגסות של ישראל הרשמית. הפרס של עדה היה מין נוות-מדבר בתקשורת. כמעט כל הידיעות האחרות במהדורת-החדשות ועל דפי העיתונים עסקו בדם ובפרעות. המאבק סביב הר-הבית (חראם-אל-שריף), ההתנגשויות בין שוטרים ומפגינים בשכונות הערביות בירושלים, ולצידן ידיעות פליליות רגילות על מעשי-רצח, צעירים שיכורים הדוקרים זה את זה למוות, זקן שהורג במכת פטיש את אשתו המנמנמת, צעירים השודדים ואונסים אישה קשישה ברחוב. מעל לכל אלה מרחף עדיין הדוח של ועדת השופט גולדסטון על פשעי-מלחמה שבוצעו במלחמת-עזה, ואשר ממשלת ישראל כמעט הצליחה להביא לגניזתו, בעזרתו האדיבה של אבו-מאזן.
|
|
סלאח. בעבר ידידותי היום קשוח [פלאש 90]
|
|
|
|
בעיני הערבים יש לחפירות כוונה זדונית עוד יותר: לחפור מתחת למסגד אל-אקצה ולמוטט אותו. חששות אלה התחזקו כאשר גילה השבוע העיתון הארץ שהחפירות עוברות מתחת לבתים ערביים ומאיימות למוטט אותם | |
|
|
|
בתוך כל התוכנית הזאת יש תפקיד מיוחד למה שנקרא אצלנו "ארכיאולוגיה". זה מאה שנה מנסה הארכיאולוגיה היהודית, לשווא, למצוא הוכחות לקיומה של מלכות דוד, כדי לבסס אחת ולתמיד את זכותנו ההיסטורית על העיר. לא נמצא שמץ של הוכחה לכך שדוד המלך היה בכלל קיים, ולא כל שכן שעמד בראש ממלכה אדירה מגבול מצרים עד מבוא חמת בסוריה. אין הוכחה ליציאת מצרים, לכיבוש כנען, לדוד ולבנו שלמה. להפך, יש לא מעט הוכחות השוללות את קיומם, בעיקר במסמכים מצריים. לצורך החיפוש הפתטי הזה הוסרו כל השכבות השייכות להיסטוריה של הארץ באלפיים השנים האחרונות - תקופת הביזנטים, כיבוש האיסלאם, הממלוכים והעות'מנים. לחיפוש יש מטרה פוליטית ברורה, ורוב הארכיאולוגים הישראלים הם חיילים בשירות המאבק הלאומי. השערוריה המתחוללת עכשיו לרגלי מסגד אל-אקצה היא חלק מהסיפור הזה. קורה כאן דבר שאין לו תקדים: על החפירות ב"עיר דוד" (כינוי תעמולתי מובהק) מופקדת אותה עמותת "עטרת כוהנים" לאומנית-דתית קיצונית הבונה את השכונות הפרובוקטיביות בירושלים וסביבה: ממשלת ישראל מסרה, באופן רשמי לגמרי, את התפקיד המדעי הזה לגוף פוליטי. ולא לסתם גוף פוליטי, אלא לקבוצה קיצונית שבקיצונית. הארכיאולוגים העושים את העבודה סרים, למעשה, למשמעתה. ארכיאולוגים המסורים למקצועם (ויש כאלה) האשימו השבוע שהחופרים פועלים באופן בלתי-מקצועי לגמרי: שהעבודה נעשית בחיפזון בלתי-מדעי, שאין בה זמן לבדוק את הממצאים בצורה יסודית, שהמטרה היחידה היא לחשוף מהר ככל האפשר ממצאים שיספקו תימוכין לבעלות היהודית על הר-הבית. בעיני הערבים יש לחפירות כוונה זדונית עוד יותר: לחפור מתחת למסגד אל-אקצה ולמוטט אותו. חששות אלה התחזקו כאשר גילה השבוע העיתון הארץ שהחפירות עוברות מתחת לבתים ערביים ומאיימות למוטט אותם. הדוברים הישראלים מיתממים. איזו עלילות שפלות! מי יכול בכלל להעלות כדבר הזה על הדעת?! אבל אין זה סוד שבעיני הרבה קנאים לאומניים-דתיים, עצם קיום המסגדים במקום הזה הוא תועבה. אנשי המחתרת היהודית זממו בשעתו לפוצץ את כיפת-הסלע, נתפסו ונשפטו. באתר-אינטרנט דתי אחד נכתב השבוע: "היום יושבת שם עורלה גדולה, קליפה גדולה שצריך להסיר אותה. בית המקדש יקום במקום הפרונקל הזה עם המוגלה למעלה, הצהוב הזה שיש שם, שכל אחד יודע מה עושים עם פרונקל, זה להוציא את המוגלה. זאת השאיפה שלנו, שבעזרת ה' נזכה". נעשות כבר ההכנות לגדל כבשים להבאת קרבנות בבית-המקדש לכשיקום. אפשר לצקצק בלשון למקרא גילויים אלה ולייחס אותם, כמו תמיד, לשוליים מטורפים, כמו שאמרו על רצח יצחק רבין. אבל בעיני הערבים, הרואים במו עיניהם את התכונה היומיומית ל"ייהד" את מזרח העיר ולדחוק את רגליהם, זאת איננה בדיחה. הפחד שלהם אמיתי. מכיוון שלמיליוני התושבים של הגדה המערבית ורצועת-עזה אין שום גישה להר-הבית - בניגוד לכל הדיבורים הרמים על "חופש הפולחן" - הפכה "התנועה האיסלאמית" בתוך ישראל את עצמה לאפוטרופוס של שני המסגדים - אל-אקצה וכיפת-הסלע. השבוע נשמעה הדרישה להוציא את התנועה אל מחוץ לחוק ולכלוא את מנהיגה, השייח' ראאד סלאח. שייח' ראאד הוא מנהיג כריזמטי. הכרתי אותו לפני 16 שנה, כאשר גרנו ביחד עם מוחים נוספים במשך 45 ימים ולילות באוהל-מחאה מול משרד ראש-הממשלה. זה היה אחרי שיצחק רבין גירש את 415 הפעילים האיסלאמיים ללבנון. השייח' היה אז איש ידידותי, נעים הליכות, שופע הומור, איש-שיחה מעניין וסקרני, שהתייחס גם לרחל בידידות רבה (אף שלא נתן לה יד, בדומה לרבנים החרדים שלנו). למדתי ממנו הרבה על האיסלאם, ועניתי כמיטב יכולתי על שאלותיו על יהדות. כיום הוא אדם הרבה יותר קשוח ובלתי-מתפשר.
|
|