על חגים ומועדים
בלוח השנה היהודי ישנן תחנות סְטַרְט-אַפּ רבות לפתיחת דף חדש בחיים הרוחניים ולהיטהרות עצמית במצוות ובמעשים טובים. התחנות הראשיות לשינוי הן ראש השנה ויום הכיפורים. אך אם פספסת, לֵךְ על המועד הבא.
חג הסוכות שהוא חג ניסוך המים, המסמל את טקס ההיטהרות. ואם פספסת מועד זה, לֵךְ על הושענה רבא, שהוא יום תיקון המידות ובו נידונים על המים (כן, על מיפלס הכנרת) ועל הפרנסה. ביום קדוש זה (מֵעֵין יום כיפור) מככבות העֲרָבוֹת החבוטות, נטולות הטעם והריח, המסמלות כפי שכבר ציינו את האנשים החסרים את טעם התורה וריח המצוות, אך קשורות יותר מכל צמח אחר למים. הן גדֵלות ושומרות על רעננותן רק במים. הן משקפות אפוא את הפוטנציאל היהודי, היכולת לשינוי אורח החיים ולהתרעננות בעזרת התורה.
מייד אחרי ה'פיתקה' של הושענא רבה, מחכה לנו הזדמנות פז נוספת להתחדשוּת, להתעלוּת ולשמחה אמיתית בחג שמחת התורה, המאירה את דרכנו ומטעינה את המצברים הרוחניים שלנו לפחות עד חנוכה. תחנת הביניים האלטרנטיבית הבאה מאפשרת להתחיל הכל מבראשית, בפרשת השבוע הבא.
אולם ייחודה של היהדות - ובו טמון כוח ההתחדשות - הוא המעגליוּת החוזרת. לעולם הסיום מסַמן התחלה חדשה. ראש השנה, שחָל יומיים, ביומו הראשון הוא סיום של חודש אלול, חודש התשובה בפרט, וסיכום של כל השנה הקודמת בכלל. זאת לקראת הזינוק להתחלת השנה החדשה המתחיל מבחינה קלנדרית ביום השני, ובכל זאת גם היום הראשון טוען לכתר 'ראש השנה'. השם משקף את הרעיון היהודי שכל סיום מגלם התחלה חדשה. הוא צופן בחובו הזדמנות לשינוי, ומהווה קרש קפיצה לקראת השינוי המיוחל. על-רקע סיכום המאזן השנתי ועריכת חשבון נפש אפשר להסיק מסקנות מתאימות, לתקן את הנדרש ולהתחיל מבראשית.
הוא הדין ליום הכיפורים המסיים את פרק עשרת ימי תשובה, ומהווה התחלה מזוככת של השנה החדשה. על רעיון זה מבוססת תפיסת חז"ל של הפסוק בתהילים "ילכו מחַיִל אל חַיִל". זינוק סטרט-אפ למצוות - בעקבות יום הכיפורים הקדוש - החל ממצוות בניית הסוכה, דרך ארבעת המינים ועד שמחת בית השואבה. הושענא רבה מהווה אף הוא סיום של חג הסוכות והיטהרות לקראת שמחת תורה.
אחרי שהאדם התחבר לבוראו ולנשמתו, במהלך הימים הנוראים, מתוך יראת הרוממות - בא חג שמחת תורה, החותם פרק של שבוע השמחה במהלך חג הסוכות, שבו האדם התחבר לבוראו ולפנימיותו מתוך שמחה עילאית, ומביא שמחה זו לשיאים חדשים עם הריקודים בספרי התורה.