טרגדיה נוספת היא שאלה המכונים "המנהיגים השחורים של זכויות האזרח" נאלמו דום לנוכח הירצחו של דריון. אילו הייתה זו כנופייה לבנה שהייתה תוקפת חבר בכנופייה שחורה, הם היו ממהרים להתייצב בפני כל מצלמה ומיקרופון בסביבה, כדי לגנות את הגזענות ואת אי-הצדק באמריקה. אילו היה זה פושע שחור בעל גיליון ארוך של הרשעות קודמות, שהיה נהרג בעימות עם קצין משטרה לבן, כבר היו נערכים מצעדים, ואולי אף מתעוררות מהומות, נגד "הגזענות המערכתית" של המשטרה.
אלא שבמקרה זה, ובאחרים כמותו, הדממה זועקת מן הפיות הגדולים באמריקה. ג'סי ג'קסון, אל שרפטון, ג'וליאן בונד, לואיס פרחאן וחברי הקונגרס השחורים אינם רואים את הרע, אינם שומעים את הרע ואינם מדברים על הרע.
כשפרופ' הנרי לואיס גייטס ג'וניור נעצר על-ידי קצין משטרה לבן, הנשיא ברק אובמה – בלי שהיה מצויד בנתונים כלשהם – מצא לנכון לתרום מהגיגיו. כאן בשיקאגו עירו, העובדות הנחרצות ברורות כשמש, ורצח מתועב בוצע בה, אך הנשיא ממלא פיו מים.
רוצחים מטורפים מרושעים רצחו באכזריות בחור צעיר ברחובות ש"ארגן" אובמה, אך הוא – לא היה לו דבר לומר בעניין. "המנהיגים השחורים" במינוי עצמי, הנתמכים על-ידי התקשורת, לא מצאו לנכון לערוך מסיבת עיתונאים או מצעד תמיכה בדריון אלברט ובמשפחתו, ולגנות את מבצעי הפשע האכזרי הזה. הם לא קראו לעדים לצעוד קדימה ולהשמיע את עדותם.
לשתיקה בלתי אופיינית זו יש הסבר: הרצח של דריון אינו תואם את הנרטיב של שחרור השחורים. כפי שאמר לי אחד ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח, "אם נתמקד בעבריינות-שחורים-נגד-שחורים, אנו מזכים בכך את הלבנים מן האשמה". למרות שגורם המוות הנפוץ ביותר בקרב גברים שחורים בני 24-18 בארה"ב הוא רצח בידי גברים שחורים אחרים, לפני שנבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, התייחסה מישל אובמה בראיון לאיומים על ביטחונו במילים הללו: "כגבר שחור, ברק עלול להיות קורבן להתנקשות כשיהיה בדרכו לתחנת דלק". היא לא ציינה, שהסיכוי הגדול ביותר הוא שרוצח כזה יהיה גבר שחור אחר. שחורים מהווים רק 13 אחוז מן האוכלוסיה, אך מבין קורבנות הרצח שיעורם הוא 40 אחוז, ואילו שיעורם של השחורים בקרב רוצחיהם של אלה הוא 93 אחוז. כשחור, אני חושש הרבה יותר מפושע שחור אמיתי מאשר מלבן גזעני מדומה.
להיעדרותם של אבות, להפלות, לשימוש בסמים, לכנופיות ולעבריינותם של שחורים כנגד שחורים יש השפעה הרבה יותר גדולה על חיי האנשים מאשר לגזענות מערכתית תאורטית, אך עובדה זו אינה מתאימה לפרדיגמה הליברלית, שבה שבויים מנהיגי זכויות האזרח. לטעמם, יש להבין את בעיותיה של הקהילה השחורה רק כבעיות של צדק חברתי, שגורמים לבנים לשחורים. שום הסבר אחר אינו ראוי לדיון, ואבוי למי שמעז לומר אחרת. שלא לדבר על מניע אחר בסדר היום של דוברי התנועה לזכויות האזרח, הגובר על הדאגה לרווחתם של השחורים: הדאגה לרווחתם האישית – הכספית והפוליטית.
נדבנים ליברליים וקרנות אינם מעוניינים להתייחס לחולָיים החברתיים, שאותם ניתן לרפא רק על-ידי שינוי ערכים וטיפוח היציבות המשפחתית והנכונות של אבות להיות הורים לילדיהם. אוצר המדינה אטום לשיפוט ערכי מוסרי ולרוחניות. אמונה באל, אהבת הורים ומשמעת לשם הנחלת ערכים של הגינות ושל נטילת אחריות, הם תרופת הנגד לכנופיות, לפשע ולסמים. אלא שלקואליציית קשת בענן (Rainbow coalition) ולאגודה הלאומית לקידום שחורים (NAACP) הרבה יותר קל לשווק האשמות בדבר גזענות, אפליה וחוסר צדק חברתי.
רוצחיו של דריון הם מפלצות. מפלצות יש בכל הצבעים, אך אלה במקרה היו שחורים. הם אינם קורבנות. הם פושעים בדם קר, חסרי כל כבוד לחיי אדם. אולי אם אלה המכנים עצמם מנהיגי השחורים יחלו לדבר על כנופיות פושעים כעל טפילים במקום כעל קורבנות החברה, יהיו פחות קורבנות אמיתיים כמו דריון אלברט.