אתגרי יהדות העולם וישראל בעידן הפוסט לאומיות

מהות היחסים בין מדינת ישראל ליהדות העולם הייתה נושא רגיש וסבוך בעל השלכות נרחבות למן היום הראשון לעצמאותנו המדינית. חיבורים מלומדים, ספרים ומכוני מחקר שלמים התעמתו באומץ עם הדילמות, הגדירו אותן והתוו דרכים מוגבלות ובעלות פרופיל נמוך להתמודדות איתן. אני סבור כי ממספר סיבות ידועות היטב התחמקו שני הצדדים בזהירות מלב העניין. מדוע לפתוח תיבת פנדורה זו? האם לא מוטב להניח לה בשקט? אני סבור שכיום הדבר כבר אינו הכרחי, אינו אפשרי ואינו רצוי. נהפוך הוא, הצורך לתפוס את השור בקרניו הולך ונעשה דחוף, וכפי שאנסה להוכיח, הנסיבות הבינלאומיות עומדות להציע הזדמנויות ייחודיות לפתח פתרונות יצירתיים וחדשניים לנושאים היסודיים שלפנינו. לפני כשלושים שנה יצאה ישראל למבצע חילוץ סודי שמטרתו הייתה להביא את יהודי אתיופיה משביים בארצם לישראל מולדתם. במשך כמה שנים ניהלה ישראל פעולות אלה בתנאים מסוכנים ביותר, כשהיא חושפת יחידות עילית לסכנות השבי והמוות בסודאן העוינת. ככל שהתקדם המבצע, הקימה קבוצת יהודים אמריקנים ארגון המוקדש לאותה מטרה עצמה. הארגון החל לשלוח אנשים בעלי כוונות טובות אך לגמרי חסרי ניסיון אל אותה מדינה בה פעלו הישראלים. התנהגותם הפזיזה העמידה הן את הישראלים והן את יהודי אתיופיה בסכנה גדולה, והארגון התבקש להפסיק את פעולותיו כדי למנוע נזק בלתי משוער. תחילה הם סירבו וטענו שהם נקטו פעולה כי להערכתם ישראל לא עשתה מספיק, פעילותה הייתה מוגבלת מדי ולמיטב הבנתם ישראל לא מילאה את חובתה להציל יהודים במצוקה. הם איימו בחשיפה ציבורית והחלו ללחוץ על הארגונים היהודים הגדולים בארצות הברית לתמוך בעמדה זו. ההנהגה היהודית של אותם ימים סירבה לעשות זאת, אך גם לא יצאה בתמיכה חזקה וגלויה בישראל. נאמר לי בשעתו כי בעקבות טראומת השואה, בה הואשמה ההנהגה היהודית האמריקנית באי-מילוי חובתה להפעיל לחץ אפקטיבי על הבית הלבן, הנהגת הממסד היהודי האמריקני לא יכלה לצאת באופן גלוי נגד יוזמות להציל חיי יהודים, תהיה צורתן אשר תהיה. הליקויים המכאיבים של הנהגת הגולה לרוב הוסתרו תחת מעטה של שתיקה חונקת. כיום, כאשר מסע הצלת יהודי אתיופיה הפך לפרק מהולל בהיסטוריה המודרנית הן של ישראל והן של יהדות העולם, אף אחד מאלה שכתבו על פרק זה טרם ניצֵל את ההזדמנות לחקור אותו לעומק ולשאול את השאלות הקשות באמת המתייחסות להישרדות היהודית, בהיבטיה הבסיסיים והבוטים ביותר. האם ישראל נושאת באחריות לנקוט יוזמה פעילה כדי להבטיח את הישרדותם של יהודים באשר הם נמצאים בסכנת חיים? האם זו אחריותה הבלעדית של ישראל או שהיא חולקת אותה עם אחרים? אם כן, מי הם שותפיה של ישראל למבצעים אלה? אם ישראל נושאת באחריות, היא בוודאי גם בעלת הסמכות, ועל הכול הן להכיר בסמכות זו והן לכבדה כדי למנוע אסון. שאלות אלה חשובות ביותר משום שכדי לפעול להצלת יהודים באשר הם ולהגיע לתוצאות מקוות נשלח כוח אדם מהשורה הראשונה לנהל את המבצעים אשר כרוכים בהכרח בסכנת חיים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 , שנתיים אחרי שהמבצע הישראלי בסודאן תפס תאוצה והיה במלוא תנופתו, נעשתה ישראל מודעת לגורלם המדרדר של כמה קהילות יהודיות במדינות ערב, ובהן תוניסיה. היא החליטה לפעול וככל שהיא העמיקה לפעול בקרב הקהילה היהודית בתוניס, התברר לה שכוח נגדי חזק ביותר לוחץ על היהודים המקומיים להשאר במקומם; נאמר להם שחייהם אינם נתונים בסכנה ושאל להם לקחת חלק במהלך שיביא בסופו של דבר כיליון על הקהילה כולה. עד מהרה התברר כי הכוח העומד מאחורי פעולה נגדית זו היה לא אחר מאשר הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון, אישיות נערצת בעולם היהודי. נקבעה לי פגישה אתו בניו-יורק. במהלך שיחה רחבת יריעה בת שעתיים הבהיר לי הרב באופן חד-משמעי כי אינו מקבל את ההערכה ,שהייתה הבסיס להחלטה הישראלית. הוא טען נחרצות שיש לו מקורות מידע טובים ואמינים הרבה יותר מאלה של ישראל, וכי משום כך הוא איתן בדעתו וימשיך לפעול על-פי מיטב הבנתו. בסופו של דבר נסוג האיום ואפשר לומר שהרבי הוכח כצודק. אך אילולא הוכח כצודק, אילו התברר שנטל סיכונים מיותרים, למי ולאיזו סמכות היה עליו לתת את הדין? אילו התרחש אסון, מי היה נחשב אחראי? אילו נגרמו אבידות בנפש האם הייתה ישראל חומקת מאחריות ומהאשמה על-ידי הציבור היהודי ? אם לרבי מלובביץ' הייתה סמכות יהודית ו/או מוסרית לגיטימית בנושא ההישרדות, למי עוד הייתה סמכות כזו? לרבי אחד? לחמישה? לנשיא ארגון יהודי אמריקני אחד? או לחמישה? בימינו אלה, מי "חתום" על הישרדות העם היהודי? מי "חתום" על הנשיאה באחריות לעם היהודי בימינו? ישנו צד שני למטבע בעייתי זה. ב-16 בפברואר, 1992, תקפו מסוקי צה"ל שיירה לבנונית והרגו את עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה בלבנון, את אשתו, את בנו ושני אנשים נוספים. כעבור חודש, ב-17 במרס, הופצצה שגרירות ישראל בבואנוס איירס, ארגנטינה, ונהרגו 29 אזרחים ישראלים וארגנטינאים. ביולי, 1992, פוצץ בנין הקהילה היהודית בארגנטינה, בבואנוס איירס, על-ידי סוכני ממשלת אירן. 85 יהודים ואחרים נהרגו. האם ישראל הייתה "אחראית" לאותם מקרי מוות על אדמת ניכר? כעת, מאחר שישראלים ויהודים הפכו למטרות מוגדרות של הרפובליקה האירנית האיסלאמית ושל תנועות טרור איסלאמי עולמיות כדוגמת אל-קאעידה ואחרים, מה היה טבעה של "אחריותה" של ישראל להישרדות היהודית? האם זוהי חובתה של ישראל להעריך את פעולותיה בהתחשב בביטחונם ורווחתם של אזרחיה בלבד, או שמא מעתה עליה לקחת בחשבון היבטים הנוגעים לאיומים על קהילות יהודיות ברחבי העולם, ולפגיעותן? האם על ישראל להימנע לעתים מפעולה כדי לא לסכן חיי יהודים במקומות אחרים בעולם, אף אם הדבר עולה בהגדלת הסיכון לחייהם של ישראלים? האם יש לישראל בן-שיח מובהק בעולם היהודי לקבלת החלטות מעין אלה? וברקע מרחפת השאלה הסבוכה של "נאמנות כפולה," ביחס לאותם יהודים רבים ברחבי העולם שהם אזרחים נאמנים למדינות בהן הם חיים. בלי קשר לעמדותיהם כלפי ישראל, בין אם הם תומכים, אדישים או אפילו עוינים, מהי מהותה הבסיסית של זיקתם לישראל? איזו חובה, אם בכלל, יש לישראל כלפיהם? אני סבור שצריך לראות נושאים אלה ולענות על שאלות אלה בהקשר הרחב יותר של המגמות הגדולות שמגדירות במהירות את העולם במאה העשרים ואחת, ולמגמות אלה אתייחס עתה.

המאבק בין מדינת הלאום המודרנית, שלה תרבות, פוליטיקה, חברה וכלכלה מובהקים, והלחץ המתמשך להמציא מחדש את המדינה כמערכת רב-תרבותית, רב-אתנית ומגוונת, נמצא בעיצומו באירופה. במקביל מתפתח עימות ככל שמתקדם הניסיון ליצור מחדש את ה"אֻמּה" המוסלמית – אותה ישות מוסלמית על-לאומית החוצה גבולות ואומות ומאחדת את ההמונים ברחבי העולם בדרך להרחבת "דאר אל-איסלאם" על חשבון "דאר אל-חרב" – בית המלחמה. מגמה גוברת שלישית היא זו של אזורים גיאוגרפים הולכים וגדלים בעולם בהם מדינות אינן מצליחות להשליט את ריבונותן. יש כמה אזורים כאלה במזרח התיכון המורחב: רצועת עזה, בה הרשות הפלשתינית אינה אוכפת את שלטון החוק, כל אזור דרום לבנון, הנשלט בידי חיזבאללה, צפון עירק, בו ישנה למעשה עצמאות כורדית, שטחים נרחבים מאפריקה הנמצאים תחת שלטון שבטי או פיראטי," אזור הגבול הצפוני" לשעבר בפקיסטן, מרכזם של הטליבאן ואוסאמה בן-לאדן, ואפגניסטאן, בית הקברות המסורתי של האימפריות, שם נלחם העולם החופשי כבר מזה עשור בלי שהסוף נראה באופק. והרשימה עוד ארוכה. מלחמת הבלקאנים בסוף שנות ה- 1990 והתסיסה בדרום הקווקאז מספקים דוגמאות דומות. במקביל למגמות שצוינו לעיל, מתפתח תהליך מדאיג בערים מרכזיות של מערב אירופה בהיבט מכריע של ריבונות לאומית – אכיפת החוק. סוכני החוק חוששים להיכנס לאזורים כגון אזורי המיעוט הטורקי בברלין או ערים צפוניות בבריטניה כגון ברדפורד, שרוב תושביה מהגרים פקיסטאנים. ואמנם, באזורים רבים בעולם צפוי לחץ כבד על עצם ההישרדותה של מדינת הלאום ועל הכללים המקובלים והמסןרתיים של שלטון החוק . עד אמצע המאה ה-21 עלול להיות לערים מרכזיות באירופה,ממוסקבה מערבה, רוב מוסלמי. בגיליונו מ-13 במרס, 2009, נשא שער העיתון London Evening Standard, הנהנה מתפוצה לאומית רחבה, את הכותרת הבאה: "אני רוצה לראות את דגל אללה מתנוסס מעל רחוב דאונינג." המחבר היה מי שהכריז על עצמו שופט שריעי, אנג'ם צ'ודרי, עורך דין בן 41 ולו חסידים בבירה הבריטית. הנושא של "נאמנויות יחידות – נאמנויות כפולות" ילבש צורה חדשה לגמרי כאשר קהילות מוסלמיות שלמות ברחבי העולם ישמרו בקנאות לא רק על דרכונים כפולים אלא במקביל יתנו תמיכה – בין אם תהיה אלימה, פעילה או פסיבית מסוגים שונים – למטרות מהפכניות, הן בארצות מוצאן והן בארצותיהן המאמצות החדשות. מועצת המודיעין הלאומית (National Intelligence Council) של ארה"ב פרסמה מסמך תחת הכותרת: "מגמות גלובאליות 2025: עולם בתמורה," המנסה להתוות את ההתפתחויות האפשריות בחמש עשרה השנים הבאות. המסמך מתמקד בארבע מגמות עיקריות, אותן מסכמים המחברים כלהלן: • כל המערכת הבינלאומית, כפי שהובנתה בעקבות מלחמת העולם השניה, תעבור מהפכה. לשחקניות חדשות – ברזיל, רוסיה, הודו וסין – יהיה מושב ליד השולחן הבינלאומי הראשי, והן גם יביאו איתן אינטרסים חדשים וחוקי משחק חדשים (הדגשה שלי, א.ה.). • תהיה גם השפעה גוברת של שחקנים שאינם מדינות, ובהם שבטים, ארגונים דתיים ורשתות פשיעה. • מגמת המעבר ללא תקדים של עושר, בעיקר מהמערב למזרח, המתרחש כיום, תימשיך בעתיד הנראה לעין. • צמיחה כלכלית ללא תקדים, בצירוף תוספת של 1.5 מיליארד אנשים, תפעיל לחץ על המשאבים, בייחוד אנרגיה, מזון ומים, ותעלה את הסיכון של התפתחות מחסורים כאשר הביקוש יעלה על ההיצע. • פוטנציאל העימות יגדל בין השאר בגלל תסיסה פוליטית בחלקים מהמזרח התיכון הנרחב. החדשות הרעות הן שהדעה הרווחת צופה עליה בעימותים הן הפנימיים והן הבינלאומיים בעשור הבא, והגם שאווירת עימות זו תתרכז במזרח התיכון (האזור היחיד המוזכר בשמו בסיכום המנהלים של דוח המודיעין שלעיל), היא תשפיע על ארצות וחברות בארצות רבות, קרובות כרחוקות. החדשות הטובות הן שהתנאים שייווצרו בעקבות התמורות הגדולות יחייבו את הקהילה הבינלאומית ליזום רשימה ארוכה של שינויים הן ב"משחק האומות," הנורמות והכללים השולטים ביחסים הבינלאומיים, והן בתחומים מרכזיים של התנהלותן הפנימית של מדינות. מושגים ורעיונות שנולדו בתקופה בה "מדינת הלאום" הייתה הגורם הבולט בזירה הבינלאומית יזכו לעיון מחודש. תהליך זה כבר החל. מזה שנים מספר, מגבש האיחוד האירופי, לדוגמה, סדרת כללים הנקראת "משימות סנט פטרסבורג" המאפשרת פריסת כוחות מחוץ לאיחוד למשימות חילוץ, משימות הומניטריות והשכנת שלום. תחת שלוש כותרות אלה מותר להתעלם באופן חד-צדדי את מהכללים הנוגעים לריבונות מדינתית. ככל שידרדרו תנאי הביטחון הבינלאומיים או האזוריים ותתפשט ההפקרות, יתכן שמדינות ירחיבו את תנאי ההתייחסות המאפשרים להן להתערב מחוץ לגבולותיהן מול סיכונים וסכנות בזמן, במקום ובדרך שהן מוצאות לנכון. כבר עכשיו ברור שסכנות מתפתחות אלה עתידות להתגלות במלוא עוצמתן באירופה, הן המזרחית והן המערבית, במרכז אסיה, באפריקה ואולי בדרום אמריקה.

יש להניח שקהילות יהודיות סביב העולם עשויות להיקלע לסערה גוברת זו. מקובל עלי כי משקל רב לכמה סוגיות מרכזיות כגון דת, חינוך יהודי ועתיד היהדות, והרשימה עוד ארוכה, אך אני סבור שהן עוצמתם והן טבעם של האיומים הפיזיים הישירים שעלולים לעמוד בפני יהודים במסגרת המגמות הכלליות, שתוארו לעיל, מחייבים שהעדיפות הראשונה במאה העשרים ואחת תינתן להישרדות העם היהודי, קהילותיו והיחידים המרכיבים עם זה. עלינו להתמקד בכך יחדיו, עלינו ללמוד את המצב המתפתח יחדיו ונצטרך לעצב דרכי פעולה יחדיו. כדי להבטיח הצלחה במשימות "הצלה" עלינו להוביל את גיבוש "כללי המשחק" הבינלאומיים החדשים כדי שיתאימו לצרכינו. עלינו לגבש גישות לאתגרים שניתן לתרגמן במהירות לפעולה קונקרטית ומצליחה. אין לי ספק שאלה הם צעדים מכריעים שיש לנקוט. האם אפשר לעשות זאת? וכיצד יש לעשות זאת? הבה נתחיל מהקביעה שלעם היהודי מעולם לא היו הנכסים שיש לרשותנו היום כדי להבטיח הן את כוח החיות שלנו כיום והן את זה של הדורות הבאים. לראשונה מזה אלפיים שנה השתנה מאזן הכוחות והיכולות בין הגולה ליהודים החיים בארץ ישראל. בעוד שבמאה השנים הראשונות של הציונות המודרנית הייתה זו הגולה אשר תמכה ובמידה רבה פרנסה את היישוב היהודי הישן, כיום עבר מרכז הכובד של הקיום היהודי לירושלים. לא רק שיש לישראל חברה תוססת ויכולת כלכלית וביטחונית, יש לה גם יכולת מדינית ואסטרטגית הרבה מעבר לגודלה היחסי כמדינה, כאומה. תרומותיה החיוניות לביטחון הבינלאומי עולות בהתמדה. אין עוררין על תפקידה בחזית המאמץ הבינלאומי לבלום את כוחות הרשע במובן המעשי ביותר. יחד עם חשיפתה המופרזת לאיומים, תפקידה המרכזי גם נותן לישראל ולעם היהודי מנוף שכמותו מעולם לא היה ליהודים. כדי שיהיה אפשר לגבור על האיומים ולהתמודד עם מצבים המתפתחים במהירות בארצות רחוקות, הכרחי שכל הגורמים הנוגעים בדבר "יתגייסו" למשימה, ושהיכולות לקבל החלטות יעוצבו ויתןחזקו לאורך זמן. בסימפוזיון סגור שהתקיים לאחרונה בירושלים בחסות מרכז שאשא ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית, התייחס השופט ריצ'רד פוזנר, שופט ידוע המשרת בבית המשפט הפדרלי לערעורים המחוז השביעי של ארצות הברית, ופרופסור דגול למשפטים באוניברסיטת שיקגו, לגורלם הבינלאומי של אלה התומכים בזכויות האדם הן בעתות שלום והן בעתות מלחמה. הוא ציין שזכות האדם המקודשת ביותר היא הזכות לחיות, הזכות לחיים עצמם, במובן הפשוט ביותר. לדעתי, אמיתה פשוטה זו נושאת עמה שורת השלכות. כיצד נקיים חובה נכבדת זו של ההגנה על הזכות לחיות בתנאים השליליים והמתפתחים במהירות שתוארו לעיל? יש ללכת בשתי דרכים ברורות ולעשות זאת במיומנות. הראשונה היא דרך המשפט הבינלאומי, המשפט המדינתי, הכתוב והמינהגי. דמויות בולטות וקולות רמים בקהילה הבינלאומית מכירים כיום בצורך המוחלט בשינויים מפליגים במשפט הבינלאומי , ביצירת הכלים לשמירה על החירויות ועל חברה חופשית. כך,למשל, בשנת 2010, יקיים הצלב האדום הבינלאומי כנס לעיון מחדש ועידכון של "אמנות ג'נבה" המפורסמות. זוהי הדקה התשעים בה יכולה ישראל לחבור לכוח חשיבה יהודי ויחד לכונן פורום משותף שיבטא את מיטב היכולות העיוניות המבצעיות והביטחוניות של כולנו. נוכל יחד לגבש סדרת הצעות אמיצות בתחום חיוני זה ולגייס תמיכה בינלאומית בהן הן בחוגי אקדמיה והן בקרב ממשלות. יש להקים מיד כוח משימה חזק המוקדש לנושא זה. ג'נבה היא רק אחת מכמה מסגרות שיש להתייחס אליהן. חשוב מאד שמעל ומעבר לתחומים הצרים של אמנות ג'נבה תהיה התייחסות גם להיבטים הצבאיים והביטחוניים המשפיעים על עיצוב התנאים והאתגרים הבינלאומיים המתפתחים במהירות. במקביל לאיסור על שימוש בשיטות כגון "מגנים אנושיים" או לכללי השימוש בנשק גרעיני, יש להתייחס גם לכללי ההתנהגות שיחולו לאחר אירוע גרעיני או אחרי אירוע של שימוש במגן אנושי. אלה הן רק שתי דוגמאות של נושאים הדורשים התייחסות דחופה. כדי להתייחס אליהם יש להקים קבוצה בין-תחומית כך שסוגיות משפטיות, מוסריות, מדיניות וביטחוניות יזכו להתייחסות על בסיס הוליסטי. יש להרכיב קבוצה נבחרת של הוגי דעות בעלי שם ואנשי ביצוע בכירים ברמה של מקבלי החלטות כדי לדון, להגדיר ולקדם נקודות מרכזיות בתחומי עניין חיוניים אלה. במקביל, הכרח גם ליצור מנגנוני החלטה למשימות המוגדרות של הצלה והתחומים הנלווים. זהו, כמובן, תחום רגיש ביותר ויש לטפל בו במרב החוכמה והרגישות. במקום לקפוץ ראש לתוך סערה זו שעשויה לחשוף בעליל דעות וגישות סותרות, אני מציע כי קבוצה של מנהיגים אזרחיים, מדינאים ואנשי חוק בכירים תתכנס כדי לדון ולעקוב אחר האמצעים המתגבשים, ברמת הביצוע או התכנון ברחבי העולם,וגם כדי לקדם תרחישים שונים. משימות סנט פטרסבורג הן רק דוגמה אחת של גישה חדשנית; האמצעים החדשים נגד פיראטיות ימית הם דוגמה אחרת. קבוצה כזו של אישים בולטים מישראל וממקומות אחרים עשויה להרחיב את המנדט שלה בשלב עתידי כדי לעיין בכמה מהסוגיות המכריעות ביותר שהזכרתי במאמר זה. אני מודע לכך שאני מציע להקים שתי קבוצות עבודה צנועות לכאורה כדי להתמודד עם האתגרים ההיסטוריים שתיארתי בחלק ב' של נייר זה. גם מההיבט הטאקטי וגם מזה האסטרטגי אני סבור שככל שנייצר פחות דראמה כך יגדל הסיכוי שנשרת את המטרות והצרכים האמיתיים של העם היהודי ברגע היסטורי זה. לראשונה מאז עזבנו את ארצנו לפני אלפיים שנה יש לנו היכולת לזהות את האיומים העומדים בפנינו בדייקנות ובבהירות, ויש לנו היתרון המובהק של קישור וזיהוי הצרכים שלנו עם אלה של רוב האומות והקבוצות שוחרות החירות בעולם. יש לנו היכולת לרקום קשר אמיץ בין ישראל לגולה על בסיס השמירה על "הזכות לחיות". זהו לא רק אמצעי הכרחי אלא אחד הערכים המקודשים ביותר הן במסורת היהודית והן בנורמות המוסריות המקובלות. אם נצליח למלא תפקיד מוביל בקביעת "כללי המשחק" החדשים והחיוניים, יהיה בכך משום שירות לאנושות בו בזמן שנתרום לשימור העם היהודי. אם נצליח, כפי שאני מאמין שנעשה, במשימה הכפולה שתיארתי, תהיה אחת התוצאות מתן זריקת המרץ החזקה ביותר לזהות היהודית בעת החדשה. טענתי היא שאין משימה דחופה יותר בסדר היום המשותף של ישראל והגולה וכי יש בידינו כל הכלים הדרושים להצלחה. עתה הגיע הזמן לעבור מ"כן, אנו יכולים," אל "עשֹה נעשה!" אם ועידת נשיא זו תפעל להרכבת רק אחד משני כוחות המשימה שהוצעו כאן, "דיינו."