בישראל, כל אימת שנכנס בעל תפקיד חדש - רמטכ"ל, מפכ"ל, נציב שב"ס ואפילו ראש מוסד או שב"כ, הוא מיד מצהיר על כוונותיו ותוכניותיו לעתיד, שלרוב עוסקות בשינויים ארגוניים ואף פרסונאליים. ובכל פעם שזה קורה, הכל עובר בשקט: אין אלופים במיל. שמקטרים בטלוויזיה נגד ראש המטה הכללי, אין ניצבים בדימוס שמייללים ותוקפים ברדיו את המפקח הכללי, אין גונדרים בגמלאות שמייבבים בעיתונות הכתובה והמקוונת. ובקיצור, חוץ מפה איזה פרשן ומשם איזה מומחה מטעם עצמו, הכל זורם על מי מנוחות.
אבל, כאשר מגיע שר משפטים חדש, נניח פרידמן או נאמן, אז מיד קמה עדת השופטים בדימוס ולא מפסיקה לרגע אחד להלך עלינו אימים: "פיצול תפקיד היועץ המשפטי הוא הרס הדמוקרטיה" מקונן הראשון, "הרפורמה של נאמן תביא לפיחות במעמדו של בית המשפט" מקטר השני, "נאמן הוא ממשיכו של פרידמן - אויב מערכת המשפט" מחרטט השלישי. ואחר כך קמים בזה אחר זה נשיאי העליון לשעבר והמשנים שלהם, ואחריהם היועצים המשפטיים לממשלה בדימוס ואחריהם הפרופסורים למשפטים שלא מסוגלים לראות שיש גם דרכים אחרות, ואחריהם כל הפרשנים המשפטיים למיניהם שכבר בכיתה א' היו למעריצי עיתון הארץ. וכולם ביחד, כמקהלת ברווזים, חוזרים על אותה מנטרה מטופשת: "מערכת המשפט בסכנה". גע גע גע.
ולא היא. כי מערכת המשפט איננה בסכנה. אדרבה, היא חולה ולכן צריך להבריא אותה - ולאלתר. ומי שבסכנה הם אותם שלושה-ארבעה אחוזים באוכלוסיה שמוצאים באותה מערכת משפט אוזן קשבת בכל זמן ובכל עת ולא חשוב ולא משנה אם הם צודקים או אם לאו. לאלה, כנראה, לא יהיו בעתיד הקרוב הפריבילגיות והלוקסוס שהיו להם עד כה: לנצח בכל מאבק משפטי את כל העולם ואשתו.
אז עד שיתפרו לו תיק שני, או עד שיפרוש, תלוי מה יבוא קודם, רצוי שפרופסור נאמן יילך עם הרפורמה שלו לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לשניים - יועץ משפטי אזרחי ותובע משפטי פלילי. ובא לציון גואל. ולמתנגדים, מצדי, שיבוא אולקוס.