על הציבור להחליט. אם ראש ממשלה נבחר, הוא ראש ממשלה של כולם, מייצג את העם, את ישראל כלפי פנים וחוץ, אז רצח ראש ממשלה הוא אבל לאומי. אבל אם קבוצה אחת מנסה בכוח לנשל את האחרים ולהשאיר את האבל בחיקה החמים, כדי לעורר מדנים, לתקוף, להצביע בכל הזדמנות מאין צץ הרוצח ומי נתן לו רוח גבית. הנושא לא ירד מהפרק ובוודאי שלא יביא את המעשה הנורא, לקונצנזוס של אבל לאומי.
בכל ויכוח בתקשורת, בכנסים, באספות עם, בפנלים בטלוויזיה, מעלים מחדש את כור מחצבתו של הרוצח, שבא מהימין, חובש כיפה, התחנך בבר-אילן, התייעץ עם רבנים והרי לכם, ייצור מבית מדרשם של רבנים קיצוניים שלא בוחלים באלימות פוליטית.
גם אם, חלקים מסוימים בתיאוריה זו נכונים, אין לייחס לכל גוש הימין את הרצון, השאיפה לפתרון פוליטי באמצעות אקדח.
לא לשכוח - את ההתנגדות המילולית האלימה כלפי אריק שרון (עם קריאות רוצח), במלחמת לבנון הראשונה. את האלימות כלפי בגין כראש ממשלה, עם ספירה יומית של ההרוגים ואת ההתנפלות התקשורתית על נציגי הימין בראשם נתניהו, כחלק מהקונספירציה הימנית האלימה - ניהלו אנשי שמאל מובהקים.
חבל, חבל מאד שלאורך כל הדרך, שוכחת התקשורת, או מובילי דעת הקהל של גוש השמאל, להדגיש או לציין, או להסביר
את העובדות הבאות:
א. מי ששתל את "שמפניה" בקבוצות הימין הקיצוניות, כדי שיעורר פרובוקציות ומהומות, וישמיץ וישחיר את מפלגת הימין - הייתה ממשלת שמאל בביצוע השב"כ.
ב. מי שהכין את הפוסטר היחיד של רבין במדים של הנאצים בהפגת ההמונים בירושלים, כאשר נתניהו ויתר מנהיגי הליכוד על המרפסת, היה אבישי רביב המכונה "שמפניה" (המוזכר לעיל), הוא נופף אותו מול מצלמת הטלוויזיה, לשניות מועטות, ומאחר שהיא שודרה לציבור הרחב נוצר הרושם, שיושבי המרפסת היו חלק מהמעשה הנלוז הזה. ולמרות שרוב העיתונאים והמשמיצים, יודעים את האמת הזאת - ממשיכים להרעיל את הציבור בטענה שיושבי המרפסת ראו, אישרו את המעשה ולא היא.
ואם ממשיכים להלעיט את הציבור בתקשורת שהאלימות והרוצח הם רק מהימין, או בעיקר משם, הריני להזכיר לאותו ציבור
שהמרגלים האידיאולוגיים בארץ ובחו"ל, מקרב הציבור היהודי, באו בעיקר מהשמאל.
ולהערכתי - ריגול, או מגע עם מדינה זרה או גורמים עויינים, בכיסוי אידיאולוגי או בצע כסף או שניהם יחד, הנזק שלהם, האפקט שלהם לא פחות חמור מרצח פוליטי.
והרי תזכורת קצרה, לאלה ששכחו ואלה שרוצים לשכוח. במאי 1973 - חשפו כוחות הביטחון את המרגלים דן ורד ואודי אדיב מקיבוץ גן שמואל שעמדו בקשר עם מדינת אויב ומסרו פרטים או התאמצו למסור מידע שיכול לפגוע במדינת ישראל ובתושביה.
ראה מאמר מאת דוד בדין, פעיל שמאל (23.4.2004) בעיתון מעריב, ובו הביע זעזוע מהמעשה וקרה לשמאל הישראלי לעשות חשבון נפש (ראה גוגל - ערך - מרגלים ישראלים).
הקורא על הנושא הספציפי - בוויקיפדיה או באתר גוגל, מגיע למסקנה, שפעילי שמאל פעלו והמשיכו לפעול, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים פלשתינים למיניהם, בהזדמנויות שונות ורבות, מטעמים אידיאולוגיים. ברור שאם אנשי הימין היו עושים מעשים דומים, המילה בוגדים הייתה נזרקת באוויר.
להזכיר, הגב' טלי פחימה, שעזרה, תורגמה, התלהבה, הזדהתה עם פעיל הפת"ח בג'נין ז'בידי, שהוציא מספר פיגועים נגד ישראל, לא חונכה בימין, ולא זוהתה עם הימין.
ניתן להמשיך ברשימה של פעילים וסתם פעילים מטעם עצמם, שעמדו בקשר עם האויב, ואני לא כולל ברשימה זאת את אזרחי ישראל הערביים שיש להם גם נציגים בכנסת, דוגמת דהאמשה, אחמד טיבי וחבריהם שמטיילים בארצות אויב, סוריה, לבנון ומשמיצים את ישראל וצה"ל.
ובאשר לרצח רבין - הטראומה עדיין קיימת, אבל לצידה נשארו גם שאלות רבות לא פתורות ולהלן חלק מהן.
14 שנה - 14 שאלות לא פתורות:
1. למה כשל השב"כ, בגילוי מוקדם של המתנקש.
2. למה השב"כ לא פירש נכונה את כל הסימנים, האורות האדומים שנדלקו, עקב פעילות יגאל עמיר וחבורתו מתנגדי הסכם אוסלו - משך חודשים לפני הרצח, כולל צילומי הרוצח ופעילותו בהפגנות השונות.
3. האם מדובר בהמשך הכישלון המודיעיני כמו במלחמת יום הכיפורים 1973?
4. למה חשבו שיש "סבירות נמוכה" - שיהודי יכול להיות מתנקש אידיאולוגי.
5. למה שבועיים לפני הרצח - השר פואד בן-אליעזר בישיבת ממשלה התריע על רצח פוליטי, בעקבות ההתנפלות הפראית על המכונית של רבין ע"י מפגינים נגד ההסכם ובתוכם יגאל עמיר והשב"כ לא עשה דבר. כנ"ל - הפגנה לפני ביתו על-ידי יגאל עמיר וחבורתו שבוע לפני הרצח באשקלון ליד ביתו של ח"כ גולדפרב שבעזרת קולו וקולו של ח"כ ד"ר שגב, שערקו מצומת, העבירו את הסכם אוסלו בכנסת ב-61 קולות בלבד.
6. למה לא הכריחו את רבין ז"ל ללכת עם שכפ"צ בעצרת.
7. למה הכיסוי הביטחוני האישי, של רבין ז"ל, היה דליל, לא מספיק ובסופו גם לא יעיל.
8. איך קרה שרבין ז"ל הגיע לחניה עם שומר ראש אחד בלבד, איפה היו היתר.
9. מי צעק "סרק-סרק" - ולמה המאבטחים אמרו ללאה רבין ז"ל, אל תדאגי לא קרה לו כלום. האם יש קשר לסרק-סרק (המקרה מזכיר את פרשת האחים קהלני - שנעצרו ע"י השב"כ תוך ניסיון לפגוע בערבים ביו"ש - לאחר שהשב"כ טיפל בנשקם ונטרל אותו מיכולת הירי והם נתפסו תוך ניסיון ירי. זה מזכיר מאד, את מקרה יגאל עמיר והצעקה סרק-סרק - נקודה למחשבה).
10. מה ההסבר שצלם חובב, שקנה מסרטה חדשה, עומד על מרפסת ומצלם משך 1.5 - 2 שעות מגרש חניה, שבמרכזו יושב יגאל עמיר, והמצלמה מתרכזת בו, הרבה מעבר לחשיבות האובייקט במגרש, כאשר בצד שני עצרת חגיגית, סוערת ועליזה. לא הגיוני - לא סביר ולבסוף מקבל סכום עתק בשביל הסרט.
11. איך קרה שיגאל עמיר נכנס ללא בעיה לשטח סטרילי מצומצם, יושב במרכז משך שעתיים מבלי שנשאל למעשיו, בלי להיבדק, בלי לעורר חשד והצלם החובב, מצלם אותו ללא הרף.
12. איך קרה שיגאל עמיר, הצליח לשלוף אקדח לירות שלוש פעמים, ולא נורה ונהרג במקום ע"י שומרי הראש שזה תפקידם או השוטרים שהיו סביב. אלא אם קושרים את זה לצעקה "סרק-סרק", שאז אין מגיבים באש חיה לפי הנוהלים.
13. האם התפטרות ראש השב"כ דאז, בעקבות הרצח, היא חשובה מספקת לכל השאלות והתמיהות - לא.
14. האם קיימת אופציה לרצח פוליטי נוסף, ע"י יהודי קנאי, קיצוני (מימין, מהמרכז או השמאל), לדעתי בסבירות גבוהה. שלא להזכיר את האפשרות של מחבל, אזרח ערבי או משוגע תורן.
לסיכום:
רצח פוליטי או אידיאולוגי הוא לא המצאה ישראלית ולא של הזמן האחרון. ההיסטוריה שלנו והאנושית רצופה באירועים של חיסולים פוליטיים/אידיאולוגיים למכביר לאורך התנ"ך וספרי ההיסטוריה הקלאסיים. נשיאים, ראשי ממשלה ומלכים בעבר ובהווה יודעים שהם עלולים להיות יעד למתנקשים. בעת החדשה - הנשיא קנדי נרצח (ולא לשכוח את רצח הנשיא הראשון לינקולן), הנשיא רייגן נורה ונפצע, המועמד לנשיאות רוברט קנדי נרצח, ויש רשימה נוספת לא מבוטלת של פוליטיקאים ואנשי ציבור באירופה שנפצעו ונרצחו על-רקע פוליטי-אידיאולוגי.
לכן, המשרה של נשיא, ראש ממשלה ושר טומנת בחובה, סיכונים אישיים, ביטחוניים - והנבחר יודע ולוקח בחשבון שהוא עלול להיות מטרה, למפגע אידיאולוגי או סתם משוגע או תימהוני תורן.
נקודות למחשבה והרהורים:
1. עם פרסום שמו של הטרוריסט היהודי ז'ק טייטל, יליד ארה"ב, קיצוני, מסוכן מחד, ויהודי הזוי, שרואה שחורות בחלומותיו, ושומע קולות מלמעלה - מאידך, הרשויות יכולות להרשות לעצמן לחוק סיפוק.
2. אך עם זאת, בד-בבד עם הסיפוק על מעצרו מתעוררות מספר תהיות מהותיות על כך שלקח 10-12 שנה עד לגילוי מעשיו הנפשעים, וישנן לפחות 10 שאלות לא פתורות בעניין זה.
3. לפי הדיווחים המצומצמים בתקשורת בנושא, ניתן להבין שלאורך שרשרת החשדות, המעקבים, החקירות - היו תקלות רבות ואי יכולת להצליב עובדות, מידעים וחשדות.
4. בדיווחים נשמע שהאיש היה במעקב של משטרה ושב"כ תקופה לא קצרה - ולא עלו עליו.
5. כמו-כן מתברר שהוא צולם בצלמות אבטחה בכמה זירות פיגוע, כמו במדרגות באריאל, בה נפצע בחור בן 15, וכן בזירת הרצח במועדון ההומו-לסבי בתל אביב, שם נצפה מדביק כרוזים נגד "התופעה".
6. מסקנה: החיצים יופנו שוב בהדגשה על-ידי השמאל לעבר הימין הקיצוני, ואני מפנה שוב את קרן החשדות לעבר אלה שהיו צריכים להיות ערים למתרחש, ואיחרו מאוד - כמו בפרשת יגאל עמיר.