עם שובו לאנקרה מהכינוס בדאבוס שנטש בזעם על מחיאות הכפיים שלהן זכה נשיא המדינה, שמעון פרס, זכה ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, לקבלת פנים חמה בשדה התעופה באנקרה. לאלפי התומכים שהמתינו לו, כשהם מצוידים בדגלי פלשתין ובשלטי תמיכה, הוא אמר: "הייתי חייב להגן על כבודה של טורקיה ושל העם הטורקי".
מאז הספיק להבהיר כמה וכמה פעמים, כי מחויבותו לכבוד הלאומי הטורקי גוררת עמה רמיסה של הכבוד הלאומי הישראלי.
לאחר הבחירות התערב הוא באופן בוטה בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ישראל ("הציבור הישראלי הצביע למפלגות ימניות, וזה עושה אותי מעט עצוב. לרוע המזל, הבחירות ציירו תמונה קודרת מאוד").
לאחר שביטל את התמרון הצבאי עם ישראל, הוא האשים אותה בהטלת פצצות זרחן על ילדים תמימים ובשימוש בנשק להשמדה המונית - ואף טען כי שר החוץ, אביגדור ליברמן, תכנן להטיל פצצת אטום על עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה".
וכאילו אין די באלה, מיד לאחר החיבוק החם, שהעניק בביקורו בטהרן לנשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, הוא הבהיר השבוע כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא אישיות בלתי רצויה בטורקיה וכי נשיא סודן, עומר אל-באשיר, שנגדו עומד ותלוי צו מעצר בינלאומי בגין פשעי המלחמה בדרפור, בהחלט מוזמן לוועידת המדינות המוסלמיות באיסטנבול, שכן "מוסלמים אינם מסוגלים לבצע טבח עם".
וכיצד מגיבה ישראל? הדרג המדיני בירושלים ממלא פיו מים, משרד התשתיות שב ובוחן אפשרות לרכוש מים מטורקיה (במחיר מופקע) ושר בכיר (בנימין בן-אליעזר) מקבל את השגריר הטורקי הטרי בישראל בברכה לבבית, שכוללת דיבורים על "יחסים של ידידות עמוקה, יחסים שמהווים את הבסיס לשותפות האסטרטגית בין המדינות". אפילו כאשר ראש הממשלה המכהן הוא בנימין נתניהו ושר החוץ הוא אביגדור ליברמן - שני אישים שהמושג "זקיפות קומה לאומית" אינו זר להם - ישראל משותקת, מתוך חשש לפגוע בכבוד הלאומי של הטורקים ולהכעיס את אנקרה.
אפשר כמובן לציין בפני ארדואן, שבזמן שתכנן לכאורה לסיים את מבצע "עופרת יצוקה" בפצצת אטום, היה ליברמן בסך-הכל חבר כנסת מן האופוזיציה; אפשר להזכיר לו, שלא זאת בלבד שמוסלמים מסוגלים לבצע רצח עם, אלא שהם עושים זאת לא רע בכלל: בעוד שב"עופרת יצוקה, נהרגו מאות אזרחים פלשתינים או אלפים לפי דיווחיהם של הפלשתינים השזורים דמיון מזרחי - בדרפור נהרגו כבר מאות אלפים (והספירה נמשכת), ואפשר גם להבהיר לארדואן, שישראל אינה זקוקה לעצות מאבירת זכויות האדם שאחראית לשואה הארמנית, שפלשה לקפריסין והנהיגה בה כיבוש ברוטלי ושממשיכה לרדוף את הכורדים ולשלול מהם הגדרה עצמית.
אך חשוב מאלה הוא שעלינו התנתק מהקונספציה הטורקית, שלא פסחה על-אף אחת מהממשלות האחרונות שכיהנו בירושלים. מי שחשב שאפשר להפקיד בידי אנקרה תשתיות חיוניות כמו גז, חשמל ומים, צריך לחשוב שוב; מי שחלם שטורקיה תשמש עבורנו גשר גיאוגרפי לאירופה וגשר דיפלומטי לעולם המוסלמי, צריך להתעורר; מי שפנטז על דמוקרטיה חילונית ברוח אתא טורק במדינה מוסלמית, צריך להתפכח; מי שראה בטורקיה שותפה אסטרטגית שאפשר לחלוק עמה סודות צבאיים, צריך לבצע נסיגה טקטית.
זה לא רק החטא ההיסטורי (המבזה לכשעצמו) שבהתכחשותנו לשואה הארמנית, ואפילו לא כבודנו הלאומי שנרמס לשווא. זהו עניין של ביטחון לאומי: הנשק והמודיעין שאנו חולקים היום עם אנקרה עלול מחר להגיע לטהרן.