הפגנת האופנוענים, אתמול, במבואות תל אביב, לא הייתה אלא בריונות לשמה.
"אם כל החסימות" רק עוררה את זעמו המוצדק של ציבור-נהגים גדול, שנתקע בפקק מורט-עצבים ושאיחר בעטיו לעבודה ולמחוזות-חפצו האחרים.
מלבד נקמה בפשפשים לא הצליחה ההפגנה האלימה להשיג את היעד שהציבה לעצמה: לרדת מהעלאת דמי הביטוח. במקום שתכוון אל מול משרד האוצר וחברות הביטוח - היא רק פגעה בחופש-תנועתו של ציבור-נהגים נרחב ותמים. לא זו בלבד שלא עלה בידיה להשיג את אהדתו והזדהותו - היא גררה אחריה גם טינה וסלידה גלויה.
פס ארוך
הפגנת-מחאה במדינה דמוקרטית על עוול בלתי-מוצדק היא, כמובן, אקט ראוי ורצוי, ככל שאין בה כדי לפגוע בשלום הציבור. על אחת כמה וכמה היא מובנת, כל אימת שמדובר בציבור שידו אינה משגת רכישת מכונית ושממילא אינו מסוגל לעמוד בתשלומי-ביטוח גבוהים מדי. היא אינה מובנת כשרוכבי הרכב הדו-גלגלי מתחננים בפני הרשויות להתחשב במצוקתם, בעוד שהם עצמם שמים פס אחד ארוך על חוקי התנועה. אין, לכן, כל תימה שחברות הביטוח, באישור האוצר, החליטו על העלאה משמעותית של תעריפיהן, כאשר לא מצוי כמעט רוכב-אופנוע שלא נפגע, אי-פעם, בתאונה.
ואם לא די בכך - גם ציבור הנהגים "על ארבע" אינו יוצא נשכר מתעלולי האופנוענים "על שניים". מלבד שהם מסכנים את עצמם - מסכנים הרוכבים הדו-גלגליים את נהגי המכוניות בנהיגתם: נצמדים, בהבזק של שנייה, לכלי-רכבם; חולפים על פניהם ב"זיג-זגים" אימתניים; מזנקים ב"קיצורי-דרך" אל המדרכות ופוגעים תוך כך גם בהולכי-רגל.
בכי תמרורים
כדאי, מן הסתם, שאותם אופנוענים זועמים, הבוכים בכי-תמרורים על מצוקתם ועל העוול שנגרם להם, ילמדו משהו מהפגנת נכי-צה"ל על קיפוחם. בשבוע שעבר הם קיימו הפגנת-מחאה סולידית אל מול משרד הביטחון בתל אביב. על דעתם לא עלה לרגע לחסום כבישים ולהעניש בשל מאבקם ציבור תמים.
אחרי ככלות הכל, אין כמו נכי-צה"ל - להבדיל, כמובן, אלף-אלפי הבדלות - שהקריבו את עצמם למען המדינה והראויים לפיכך לכל פיצוי על גופם ונפשם הפגועים.