ראינו שמאבקים בינלאומיים נובעים מניגודי אינטרסים וממערכת בינלאומית שאין בה ריבון-על. הניגודים קשורים לשיקולים חומריים-כלכליים, פערי-עוצמות או סיבות אידיאולוגיות. ניגודי אינטרסים שמקורם בסיבות אידיאולוגיות הם הקשים ביותר ליישוב וספק אם ניתן ליישבם ככאלה. דומה שהטיפול בהם חייב לחתור ל"הכלתם" על-ידי יצירת מאזן-עוצמות שיקיים אותם ברמה תיאורטית ובכל מקרה ברמת-עוצמה נסבלת. פיזור מוקדי הסכסוכים והיות חלק מהסכסוכים בעלי מרכיב אידיאולוגי חזק, מקשים על התמודדות ארה"ב עימם. במצב כזה, טוב הייתה עושה ארה"ב אילו אימצה, גם בסיטואציה החד-קוטבית הזמנית הקיימת, מדיניות גושית דומה לזו שבה נקטה בעת המלחמה הקרה. דהיינו, חרף היותה מעצמה עולמית, הייתה מזהה בני-ברית מובהקים (בעלי אינטרסים קרובים לשלה לטווח הארוך), ויוצרת עימם מערך רב-מדינתי, וולונטארי, חדש - פורמאלי או פחות פורמאלי (יש יתרונות וחסרונות לכל אחת מהאפשרויות). שיתוף-פעולה מוסכם במסגרת של מערך גלובלי כזה, היה מחזק את כושר הפעולה שלה ברמה העולמית. מתוך שהאינטרסים של חברי הגוש על-פי ההגדרה קרובים אלה לאלה ויציבים, גם אם אינם זהים, למערך כזה ערך מתמיד לתקופות ממושכות. לשת"פ מסוג זה יש מחיר שאותו חייבים כל השותפים, לרבות ארה"ב, להיות מוכנים לשלם.
מצב פוטנציאלי מתאים לשותפות בגוש כזה, קיים בקרוב בין ארה"ב לישראל. אולם, בניגוד לאמור לעיל, "חוקי-המשחק" שלו נגזרים מתלותה של ישראל בארה"ב יותר מאשר מתובנה שמקורה באינטרסים אמריקניים גלובליים. היתרון של מערך מסוג זה (שאינו אמור, כמובן, לכלול שתי מדינות בלבד) הוא שקשה לראות מצב שבו האינטרסים הבסיסיים של ישראל מתנגשים חזיתית באינטרסים בסיסיים של ארה"ב. אי-התאמה חלקית וזמנית באינטרסים משניים, היא חלק מהנחות היסוד של המשחק אפריורי. למערך מוצע כזה לא יהיה סיכוי של ממש אם יתבסס על רצון אמריקני להעדיף תמיד אינטרס שלה ולשמור לעצמה חופש פעולה מוחלט, מבלי להתחשב בשותפיה ולהניח להם מרחב-תמרון סביר.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית של אובמה, כצפוי, אינה עובדת. קל לראות זאת כבר עתה על-רקע התנהלותן של אירן, קוריאה הצפונית, ונצואלה, אפגניסטן ועוד. החולשה האמריקנית בעירק היא תוצאה מובהקת של פער בין המעמד הפורמאלי של ארה"ב כמעצמה עולמית לבין האופן בו נתפסת יכולתה לבטא עוצמה זו בזירות בינלאומיות שונות.
מציאות זו מנסה אובמה לשנות על-ידי שינוי העטיפה באמצעותה מוגשת ארה"ב לעולם. ההנחה שכלי-ההגשה הם עיקר ולא האוכל עצמו, היא הנחה שגויה. עוצמתה של ארה"ב הייתה זו שעמדה לה תמיד גם כשפעלה לבדה וגם כשבחרה לפעול במסגרת ארגונים בינלאומיים כאלה ואחרים. בגינן עוצמה זו קיבלה זכויות וטו באו"ם ובארגונים נוספים, בגינה הצליחה להשפיע על תהליכים והחלטות בדרכים שאינן דמוקרטיות-פורמאליות ובגינה יכלה לסכל החלטות ומהלכים שנגדו אינטרסים שלה או של בעלי בריתה, או שהיו עלולים לגלוש לכך.
מציאות זו משתנה והולכת, ויחסה של ארה"ב לישראל בעשור האחרון היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. בקונטקסט זה, שגתה ארה"ב בשני תחומים מרכזיים:
א. במקום להיות "האחות הגדולה" לישראל, ביקשה להיות ל"אם המגינה", אך לא פעם תפקדה כ"אם חורגת". מדינה אינה יכולה להתקיים ללא בגרות, עצמאות ואחריות; גוננות מופרזת היא בחזקת "חיבוק של דוב".
ב. בתמורה להכפפת התנהלותה של ישראל לאינטרסים אמריקנים, שבעטיים נאלצה ישראל לא אחת לבצע ויתורים מרחיקי לכת או מהלכים הנוגדים אינטרסים בסיסיים שלה ומסוכנים לביטחונה הלאומי, שילמה ארה"ב בהעמקת הזהות המעשית והתדמיתית בינה לבין ישראל עד כדי אמונה שיש ביכולתה לכפות על ישראל כל דבר, ויש מחיר שאם תאולץ לשלמו, גם תהיה מוכנה "לנסות" זאת.
השגיאות בהתנהלות בשני התחומים גם יחד הביאו תוצאות שליליות הן לארה"ב והן לישראל. מדיניות אובמה אינה מחלצת את ארה"ב ממלכודות אלה. במקרה הטוב, היא משנה את המסלולים שבהם מתנהלים התהליכים השגויים. טיפולו של אובמה בסוגיית "ההתנחלויות" היא דוגמה בולטת לגרסתו הנוכחית של הכשל האמריקני המתמשך.