נשיא המדינה נע כאחוז תזזית, תוך "חתרנות בלתי נלאית", מקצווי העולם לקצהו כאשר האזרח הישראלי מממן נסיעותיו הנאמדות בהון עתק וזאת על-מנת ש'שימון' יוכל להפיץ דעותיו האישיות, שאינן ממלכתיות, לגבי השלום באזורנו. נראה כי הנשיא שכח מקומו, אפשר כי נוזליו עלו לראשו, או בכוונת מכוון מתעלם מהגדרות משרתו. שימון חותר להוות תחליף, או למצער כמשקל נגד, לממשלת ישראל הנבחרת ופועל בכך לדה-לגיטימציה של הדמוקרטיה הישראלית.
[עוד בנושא:
לאן רץ הנשיא פרס?]
שימון עושה משרתו קרדום לחפור בה בכך שמערב שליחויות לגיטימיות אשר הוטלו עליו בידי הממשלה ומערב בהן, ודאי שלא לרוחם של שולחיו, ממאווייו ומרעיונות "השלום" האישיים שלו וכך שכרם של הממשלה וכלל הציבור יוצא בהפסדם.
שימון נושא על גבו מספר חטוטרות המטילות צל כבד על המורשת שהינו ודאי נואש להותיר אחריו.
הסכם אוסלו השנוי במחלוקת הותיר אחריו שובל מדמם של אלפי נרצחים משני הצדדים והאצבעות באורח טבעי ובצדק מופנות אל שימון. הוא הגה ובנכלוליות אופיינית פעל ליישום הרעיון יחד עם חתרן ומאחז עיניים בלתי נלאה אחר - יוסי ביילין. הוא שסובב בכחש את ראש הממשלה
יצחק רבין להאמין באיכותו של ההסכם, כנגד רצונו וחושיו הבריאים שרמזו לו אחרת.
בנוסף,
שמועות עקשניות, אשר אומנם עדיין לא הוכחו סופית, מושיטות אצבע מאשימה כלפי "האוסלואידים", ששימון נימנה עליהם, כמעורבים ברצח רבין מהטעם כי יצחק רבין נוכח להוותו באסון שהמיט במו ידיו על עם ישראל וחתר לסגת מהבנות אוסלו, בעוד "האוסלואידים" דבקו נואשות במתווה המקורי, עד כדי מוכנות לנקוט בכל אמצעי. כל הללו מעיבים על ערוב ימיו ובוודאי יסתחררו בציבור במשנה תוקף לאחר הסתלקותו.
נראה כי קפצנותו ותזזיותו בייזום מהלכי שלום המנותקים מההוויה האזורית, ממש בנוסח הסכם אוסלו, באות לנסות להשאיר אחריו מורשת "שלום" אשר תעמעם את רצחנותם של המהלכים שהוביל הוא בעבר.
נבצר ממנו להבין כי לא יוכל לעולם למחוק את הכתם הקודר מעברו, באשר מהלכים היסטוריים משאך נעשו, חקוקים בסלע ואין כל אפשרות לשכתבם, למצער לא במדינת ישראל דהיום.