מסכת הנידוי והביזוי שעברה מצד חבריה בשמאל, ממחישה היטב ממה פחד כל כך אריק לביא. אשה מעמודי התווך של קיבוץ ניר-דוד התרתה בה: "אם את עוברת לקריית ארבע, את מבינה שאת מנתקת את הקשרים עם החברה". פרופ' מיכאל הרסגור התבטא בידיעות אחרונות משנת 1990, כי: "חבל על נעמי, סופרת כשרונית, אבל היא עוד עשויה להתרפא". עיתונאי
מעריב באותה תקופה, משה דור, אמר כי דעותיה מבחילות אותו. ואילו שלמה שבא, סופר חובבן שהיה מיודד איתה, אמר לה: "הרסת את מדינת ישראל שלי".
הגדיל לעשות המשורר נתן זך, שהיה מבאי ביתה ומן הסועדים על שולחנה, אשר שנים אחדות קודם לכן כתב ב"העולם הזה", כי "נעמי פרנקל היא הסופרת הישראלית הטובה ביותר". עם המעבר שלה את הקו הירוק, שינה את דעותיו הספרותיות, וכעת קבע: "ידוע כי נעמי מעולם לא הייתה חכמה כל כך... לא אתייחס אליה". לאחר שצירף אותה ל"מאפיה הימנית", הודיע ששיריו לא יופיעו בספר אחד עם יצירותיה. והצטרף אליו כתב "על המשמר", לוי מורב, שכתב: "איזה רגישות יש לסופרת הגאה לפרוש כנפיים בלב המדמנה... איזה עיוורון וקהות חושים צריכה אשה שעלתה מגרמניה כדי לקבל השראה אצל המתנחלים... הלכה לחפש השראה אצל יהדות הטנק והתותח, יהדות הפוגרומים, האש והברזל".
חלק מאבירי מחנה השלום הואילו למלא את זמנה בהטרדות טלפוניות, קללות ואיומים. רקטור אוניברסיטה ירושלמית כתב לה: "בעלך (הראשון) מתהפך בקברו לנוכח הצטרפותך לפשיסטים".
וסופר ידוע אמר לה: "למה את עושה לנו את זה? אינך מבינה מה את עושה? את עוברת אל הפשיסטים האלה".
כחברה מן המניין ב"מאפיה הימנית", זכתה נעמי לטעום גם את טעמו של מארב תקשורתי. כשהוזמנה ביום 20.11.98 לאולפן התוכנית "מהיום למחר" בערוץ 1, לרגל צאתו לאור של ספרה "ברקאי", הוטמן לה "מטען צד" בדמותו של איש שמאל קיצוני, שתקף אותה על דעותיה, בגיבויו המלא של "המראיין", גיל סדן – דיון ספרותי לפי מיטב מורשת סטלין.
לאחר ההרעשה הארטילרית הזו נשתררה דממה. האשה – שהייתה מוזמנת יומם ולילה לאירועים חברתיים וספרותיים, הרצאות, וביקורים – זכתה להתעלמות. הכל נקטע בבת-אחת.
אם ניתן היה לצפות, כי סופרת בקנה מידה כזה תהיה מועמדת טבעית לקבלת פרס ישראל לספרות, בא ראש הוועדה הממליצה על מקבלי הפרס, פרופסור לספרות, ואמר למאיר בן-גור, בעלה, כי "כל עוד יש לי מה לומר בוועדה, היא לא תקבל את הפרס לאחר שהלכה לקריית ארבע". אומנם אותו פרופסור כבר אינו עומד בראש הוועדה, אך לממשיכיו יש עדיין "מה לומר": הבחירה בטיפוסים דוגמת "מר גסות הרוח" יגאל תומרקין, או תסריטאי השוליים הקיצוני ג'אד נאמן, היא אמירה ברורה למדי.
באשר לנעמי שמר, קרב האיתנים שהתחולל בינה לבין התמנון הזה נסתיים בתיק"ו. השמאל לא יכול היה להפסיד את יצירתה, ולכן ויתר לה באופן חסר תקדים על המרת דעותיה חזרה שמאלה ו"התיר" לה להמשיך להחזיק בדעותיה הלאומיות – אך בשקט, ללא הכרזות פומביות וללא פעילות למען ארץ ישראל והמתנחלים. מה רע בשיר על תות-שדה ברמת-השרון? חייבים דווקא לשיר שירים המעודדים רגשות לאומיים?
כך התרצו החברים, איפשרו לה לקבל את פרס ישראל ולהשמיע את שיריה ברדיו. לנעמי השנייה, נעמי פרנקל, הם לא ויתרו, כי עצם מגוריה מעבר לקו הירוק לא עבר את סף המינימום מבחינתם. היא מצידה נפגעה קשות, אך מעולם לא שקלה לחזור בה ובירכה יום יום את החלטתה לעשות את הצעד המתנחלי. הפגיעה בה עוררה אצלה שנאה מרה כלפי חבורת ה"קוזה נוסטרה" הזו וכל מה שהם מייצגים. ספריה שנכתבו בתקופה שלאחר השינוי עסקו בחברון ובתולדות העם היהודי, הנושא שריתק אותה ושעליו דיברה ללא הרף.
על הספר הבא שהיה בכוונתה לכתוב סיפרה לי כמה פעמים: הוא היה אמור לספר את סיפור תחילתה של המדינה, על-רקע הכיעור הסיאוב שפשו כבר אז בשלטון השמאל – הסזון, השנאה הפנימית, השחיתות וחטיפת ילדי תימן. איש לא התאים יותר ממנה לכתוב על כך, כי היא ראתה את הכל מבפנים ובזמן אמת. למזלם הגדול של מתנגדיה, כוחותיה כלו לפני שהספיקה לסגור איתם את החשבון ההיסטורי הזה.
יכולתם של אנשי זדון לבצע את זממם נובעת מחוסר המעש, מן השתיקה ומחשבון הכדאיות של אנשים טובים. נעמי פרנקל אינה נכנסת לקטגוריה הזו. היא מעולם לא שתקה, לא ביטלה את רצונותיה ולא השתיקה את האמת שלה. תמיד הייתה מופת של עוצמה, עוז רוח ומחשבה עצמאית.