שורה של התפתחויות הנוגעות לגורלם של מהגרי עבודה ופליטים השוהים בארץ מצביעה על הסלמה מחריפה ביחסה של ממשלת ישראל הנוכחית לאוכלוסיות אלו. כך עלה לכותרות בחודשים האחרונים גירושם הצפוי של 1,200 ילדי עובדים זרים. נידונה פעילותה של יחידת עוז שהחליפה את משטרת ההגירה וש-65% מהאנשים שעצרה בשבועיים הראשונים להקמתה היו מבקשי מקלט המוגנים בידי נציבות האו"ם לפליטים. נחשפה (ולכן בוטלה) מדיניות האוסרת על פליטים לחיות ולעבוד במרכז הארץ. דווח כי ישראל מחזירה למצרים מבקשי מקלט מאפריקה, ונרשמו הצהרות גזעניות מצד שר הפנים שכינה את שתי האוכלוסיות גם יחד "סוסים טרויאנים אנטי-יהודים".
לצד הסוגייה המוכרת של מדיניות אישורים וגירושים לקויה המאפשרת ניצולם הבוטה של מהגרי עבודה, מתחדדת גם שאלת יחסה של ישראל אל פליטים המבקשים בה מקלט. לנוכח תופעות גוברות של התייחסות ממסדית גורפת אל מרבית הפליטים כאל מתחזים, הכתמתם בסטיגמות ותיוגם בידי מוסדות ואישים כאיום לחברה הישראלית, עולה שאלת מחוייבותה של ישראל, כמדינה ריבונית, כלפי הפליטים. שאלה זו נוגעת הן לאחריות המוטלת עליה בתוקף היותה חברה במשפחת העמים, והן למחויבויות המוסריות והתרבותיות שנטלה על עצמה מתוקף הגדרתה את עצמה כמדינה יהודית.
אחריותה של מדינה לפליטים המתדפקים על שעריה, אומר ד"ר יצחק בנבג'י, נתונה לפרשנויות שונות. לפי עמדה אחת, מדינה כפופה אומנם לחובות של צדק, הוגנות ושוויון כלפי אזרחיה, אולם אין לה כמעט כל חובות כלפי מי שאינם אזרחים. תפיסה זו, הוא מסביר, חוטאת לרעיון הצדק המדיני ומתעלמת מיסודותיו. התייחסותו של החוק הבינלאומי לפליטים, מציין ד"ר בנבג'י, מבטאת תפיסה הפוכה: "זוהי תפיסה מוסרית שלפיה למדינות - דווקא מכוח היותן מדינות - יש חובה כלפי פליטים. ריבונותה של מדינה מוקנית לה כדי שתוכל להגן על אזרחיה. יחד עם זאת, ריבונותה גם מחייבת אותה להעניק הגנה לאלו שנותרו ללא בית פוליטי".
ד"ר בנבג'י מבסס פרשנות זו על שני עיקרים: "העיקר הראשון הוא ההכרה בכך שהזכות המוקנית למדינות להגן על ריבונותן נגזרת מהזכות היסודית שיש לאדם, באשר הוא אדם, לחיות בתוך מסגרת פוליטית עצמאית, שעל צביונה הוא יכול להיאבק ושלצדק המדיני יש בה תוקף. זכותן של מדינות לשמר את ריבונותן ולהגן על שלמותן הטריטוריאלית מוקנית מכוח חובתן להגן על זכותו של האזרח לחיים במסגרת פוליטית אוטונומית.
"העיקר השני טמון בחובה המוטלת על משפחת העמים לדאוג לכך שכל אדם יוכל לממש את זכותו היסודית לחיות במסגרת פוליטית כזו, ולהיאבק על דמותה. זו הסיבה לכך שפליטים ואנשים חסרי בית פוליטי - stateless - נתפסים כאיום מיוחד על מעמדן המוסרי של מדינות. על כל מדינה ומדינה מוטלת החובה להגן על הבית הפוליטי של האזרחים שלה, ואילו על המדינות כקולקטיב מוטלת האחריות לדאוג לכך שלפליטים יהיה בית פוליטי. אלה הם, לפי הפרשנות שלי, שני צדדים של מטבע אחת".
לצד היותה מדינה ממשפחת המדינות, על ישראל חלה גם מחויבות קונרקטית המעוגנת עמוק בתרבות היהודית, מוסיף פרופ' צבי זוהר. הוא מעיר שמחויבות זאת מייתרת את הטיעון שלפיו נובעת המחויבות של ישראל לפליטים מן הניסיון ההיסטורי היהודי: "ההכרה בחובה להעניק מקלט לנרדף מושתתת על תפיסת עולם ותוקפה לא היה משתנה גם אילמלא חוו היהודים עצמם היסטוריה כה קשה של רדיפות". פרופ' זוהר מצביע על פרשנותו של הרמב"ם לציווי המקראי "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כ"ג, טז'-יז') כעל אחד מן העוגנים המרכזיים הללו. בספר מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק ל"ט, מתייחס הרמב"ם למצוות אלה וכותב: "נוסף לרחמים שבזאת, יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו. ולא די שתעניק חסות למי שמבקש לחסות בך, אלא מוטלת עליך חובה כלפיו לדאוג לצרכיו, להשפיע עליו רוב טוב, ולא להכאיב ללבו באף מלה... דין זה נקבע באשר לפּחוּת שבבני-אדם, הנמוך ביותר בדרגה, והוא העבד. על אחת כמה וכמה אם אדם מכובד מבקש את חסותך, מה רב מה שמוטל עליך לעשות למענו!".
פרשנותו של הרמב"ם, מציין פרופ' זוהר, מרחיבה את החובה להעניק מקלט הרבה מעבר למקרה הספציפי של עבד נמלט: "הרמב"ם הקדיש חלק ניכר מחיבורו להסברת הרציונל העמוק של המצוות, אותן ראה כביטוי של ערכים נעלים וכאמצעי לטיפוח ערכים אלו בקרב הציבור. הוא קבע שיש חשיבות מרובה להתמקדות המקראית בחובה להעניק יחס הוגן במיוחד אפילו לעבד נמלט - בעידן בו נחשב העבד ל'פחות שבבני האדם'. הרמב"ם הדגיש את דרישת המקרא שנעניק לנמלט לא רק מקלט, אלא גם כבוד, בחירה חופשית של מקום מגוריו, והגנה מפגיעה פיזית ואף מפגיעה מילולית. לפי הרמב"ם, אם התורה מצפה מאיתנו להעניק יחס כזה לעבד, קל וחומר שהיא מצפה שכך ננהג עם כל אדם הפונה אלינו בבקשת חסות מפני מי שמאיים עליו. כדי להדגיש עד כמה דרישה זאת מאיתנו היא כללית ותקפה, התורה מדגימה אותה באמצעות המקרה הקיצוני ביותר, עבד הנמלט מאדוניו. משמעות תובנה זאת של הרמב"ם היא, שאדם הנרדף במקום אחר והמגיע אלינו בבקשה לקבלת חסות - חובתנו כיהודים להיענות באופן חיובי ולהעניק לו חסות".
פרופ' זוהר מציין גם את הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, יז'), כעוגן נוסף של תפיסת החובה להיחלצות למען אדם השרוי בסכנה. ישנה דעת שלפיה מוגבל ציווי זה להצלת יהודים בלבד, אולם לא ראוי לאמץ דווקא גישה מצמצמת זאת. "עוד בימי הביניים", אומר פרופ' זוהר, "פירש הרב מנחם מאירי מפרובאנס את הההגדרה התלמודית ל'רעך' ככזו הכוללת את כל בני האדם שאינם עובדי עבודה זרה, היינו, את כל בני האדם שהם בעלי התרבות (כהגדרתו: 'הגדוּרים בדרכי הדתות'). הרב חיים דוד הלוי, שהיה הרב הראשי של תל אביב עד לפטירתו בשנת 1998, הצביע על כך שעמדה זאת התקבלה למעשה על-ידי פוסקים מאוחרים יותר והיא נפוצה מכפי שרבים סבורים".
פרופ' זוהר מסתייג גם מהישענות פופוליסטית על טיעון ה'עניי עירך קודמים' לביטול המחויבות כלפי פליטים, ומעיר כי אימוץ פשטני של טיעון זה לא היה מאפשר כל סולידריות חברתית מעבר לשכונה המקומית. "מובן מאליו שמימוש ערך אחד אינו צריך לבטל את מימושם של ערכים אחרים, ואין חובה לשעבד את כל משאבי המדינה לטובת הענקת מקלט לפליטים", הוא מסכם, "אבל שיקולים ערכיים ומוסריים, הנטועים עמוק בתרבות עליה מבקשת ישראל להסמיך את צביונה, מחייבים אותה להעניק חסות לפליטים נרדפים ולפעול למען מימוש טובתם".