בבואי לכינוס הוצמד לחולצתי שם הבוגר שאותו ייצגתי - ישראל ברכר, מחזור ב'. ישראל, בנם הבכור של שרה ונתן ברכר, היה אחיה של סבתי הדסה. בשנת 1906, בהיותו בן 11, הוא נשלח לארץ ישראל ללמוד בגימנסיה כנחשון לפני המחנה. שנתיים אחריו הגיעה המשפחה והתיישבה בנווה-שלום, כשגם הבן-ישראל מצטרף לאחיו בגימנסיה. כעבור זמן נאלץ האב לשוב לאודסה, להפצת הספרות הציונית של הוצאת 'מוריה', יחד עם חיים נחמן ביאליק.
ישראל ברכר הספיק לסיים את לימודיו באוגוסט 1914, ימי מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר אחר כך גורשה המשפחה למצרים, למעט הבת חנה, שנשארה בחוות העלמות בכנרת. לאחר המלחמה לימד ישראל ברכר במשך שנתיים במנחמיה, ואחר כך התמנה לכתב הראשון של עיתון 'הארץ' בצפון. 24 שנים נשא במשרה זו, עד שנפל בעת מילוי תפקידו: ב-1947 הוא נפטר מדלקת ריאות, לאחר שהוזעק בליל חורף סוער לסקר את גירוש הספינה 'המעפיל האלמוני', בקור ובגשם שוטף.
האמת היא שמעולם לא היה לי קשר כלשהו עם הגימנסיה. אבות המשפחה נפוצו ברחבי ההתיישבות העובדת, ובתל אביב נותרו רק כמה קברים בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור. כבן בית-השיטה, ראשון קיבוצי 'המחנות העולים', זכור לי שמייסדי המשק נשאו תמיד את שמם של גימנסיה הרצליה ומנהלה ד"ר ברוך בן-יהודה בנימת הערצה מצועפת. הגרעין המייסד של בית-השיטה ('החוג הזקן') התגבש למעשה בגימנסיה, ולהגשמתו החלוצית למרגלות הגלבוע הוא יצא בדרבונו של בן-יהודה.
ועם כל זאת, לי נראתה הגימנסיה כחלק מעולם רחוק וזר. לכינוס באתי בקרירות מסויגת, מתוך תחושת מחויבות לזכרו של הדור המשפחתי הראשון בארץ. הפתק המוצמד לחולצתי הפך אותי פתאום לחלק מאותו עולם. "אתה ישראל ברכר?" צהלה לקראתי צלילה בן-יהודה-אורגד, בתו של ברוך בן-יהודה ממחזור ב', מנהלה השלישי של הגימנסיה. "אתה יודע שכתבתי עליך (בתפקיד ישראל) ועל סבא-רבא שלך? כשאבי עלה ארצה, ישראל ונתן ברכר חיכו לו על הרציף בנמל יפו וקלטו אותו בארץ", סיפרה לי קורות שלא ידעתי על משפחתי.
הקרירות שלי הלכה ונמוגה כשפגשתי את משה כרמי, מתנוסס על שמלותיהן של שתי בנותיו, סמדר ודליה. לא האמנתי למראה עיניי ולא ידעתי את נפשי. כרמי, ממחזור א', היה המחנך האגדי שהצמיח את בכירי הסיירים בפלמ"ח ובצה"ל. כבר בילדותי שמעתי את שמו מאִמי ומחניכיו אנשי תל-יוסף. דורות רבים של תלמידים הוביל כרמי ברחבי ארץ ישראל שתחת השלטון הבריטי, חוצה גבולות ומפר כל איסור מנדטורי אפשרי כדי להנחיל את ידיעת הארץ. "אבא היה איש תולדות היישוב והמורשת היהודית ברמ"ח ושס"ה", מעידה בתו דליה כרמי-כהן. "הוא היה אינדיבידואליסט מושבע שלא הִרבה לדבר, קיצוני בהתמסרותו למוסר עבודה, להגשמה ולדרך ארץ".
כרמי-כהן מוסיפה ומספרת איך בהיותו בן תשע, ראה אביה נער מבוגר ממנו תוקף ערבייה שכד מים על ראשה ומשליך עליה אבנים. כרמי הצעיר התנפל עליו ומילט את הערבייה. סיפור זה חזר על עצמו כעבור שנים, כשלימד בבית הספר המשותף בעמק חרוד. באחד הימים ראה כרמי תלמיד שלו מיידה אבן בערבייה, שירדה מכפר קומי הסמוך כשג'ארה כבדה מחרס על ראשה. ללא אומר ודברים, ולעיני בית הספר כולו, הוא הנחית על לחיו של התלמיד הסורר סטירה שמהדהדת בעמק עד עצם היום הזה.
"אבא היה מכור להוראת הטבע", ממשיכה כרמי-כהן. "כמחנך, הוא אהב מאוד את מאיר הר-ציון וקיבל אותו עם השיגעונות שלו לטבע, לגלבוע ולפינת החי. באחד מלילות החורף יצא הר-ציון לכסות את תאי בעלי החיים מפני הגשם, בניגוד לכללים. המורים החליטו להענישו ואסרו עליו לצאת לטיול. אבא הודיע שסילוק מטיולים לא בא בחשבון, וביטל את העונש".
לא בכדי התנגד כרמי בחריפות לעונש כזה; הטיולים ברחבי ארץ ישראל והלימוד העיוני לקראתם היו עמוד תווך בתפיסה החינוכית של הגימנסיה שבה למד. רק במהלך הכינוס הבנתי שידיעת הארץ שהנחילו לי הוריי ושניים ממחנכיי, צפורה ובנימין גלעד מהמחזורים כ"א וכ"ג, נבעה מאותו מקור עצמו. התמלאתי סקרנות גדולה להגיע אל פי המבוע, ולדעת מי היה המורה שהופקד בגימנסיה על לימודי ארץ ישראל. כאן נכונה לי הפתעה רבתי. "בוגרשוב היה המורה לגיאוגרפיה ולגיאולוגיה, והוא טען את מקצוע ידיעת הארץ בתכנים לאומיים", מעיד אחיינו אלי אורן, בוגר מחזור ל"ב. זה מפתיע, מפני שתדמיתו של בוגרשוב המעונב והמחויט, איש החוגים האזרחיים והציונים הכלליים, מזוהה עם כל מה שהוא ההפך הגמור ממסעות מיוזעים בשבילי המולדת.
כנראה אינני הראשון שמופתע מבוגרשוב. כאשר תושבי שכונת נורדיה (אזור דיזנגוף סנטר), שבוגרשוב נאבק למען פתרון דיור בעבורם, לחצו על עיריית תל אביב לקרוא רחוב על שמו עוד בחייו - הוא מחה על כך בתוקף. חשבו אז שהוא משחק את פוזת הצנוע הידוע; אך כשהרחוב זכה בשם בוגרשוב, האיש עצמו החליף את שם משפחתו ל'בוגר'.