משאל-עם ורוב מיוחס מהווים הליך חריג ומקובל בחברות דמוקרטיות העומדות בפני הכרעה על שינוי חריג ואולי אף בלתי-הפיך, כגון ויתור טריטוריאלי.
בניגוד לטענה שרוב-מיוחס נועד למזער את השפעת המיעוט הערבי בישראל, טען פרופסור דוד אלעזר, שהיה מומחה לדמוקרטיות מערביות, שמשאלי-עם ברוב-מיוחס מתקיימים גם בחברות בעלות מיעוטים זניחים, ללא קשר לבעיות גזע.
בניגוד לעמדה המערערת על חקיקת משאל-עם ורוב מיוחס במקרים חריגים, הליך זה מגן על האזרח, על הביטחון הלאומי ועל הדמוקרטיה מפני חקיקה חפוזה המתקבלת תחת מכבש לחצים מבית ומחוץ, בהשפעת הלך-רוח ואירועים חריגים וברוב זעום ומקרי. רוב זה יכול להפוך למיעוט בטווח הקצר. ההליך מהווה אמצעי בלימה-דמוקרטי מול רשות מבצעת (ממשלה) השואפת לגמד את סמכויות הרשות המחוקקת (כנסת) ולצמצם את השפעת הציבור.
לדוגמא, "הסכם אוויאן" שהביא לויתור צרפת על אלג'יריה הובא למשאל עם פעמיים - באפריל וביולי 1962 - למרות שזכה לרוב גדול כבר במשאל הראשון. הנשיא דה גול, יוזם הויתור על אלג'יריה, דרש רוב-מיוחס בטענה שצעד כה קריטי ראוי לרוב מיוחד כדי למנוע קרע בעם. הוא טען שרוב-פשוט עלול לייצג מיעוט מבעלי זכות הבחירה, לגבש אופוזיציה גדולה וממורמרת ולשבש את המערכת הדמוקרטית בצרפת.
דה גול הבין את הסכנה לדמוקרטיה - במקרים חריגים - כאשר לא נדרש רוב-מיוחס במשאל-עם. ב-1946 אושרה חוקת הרפובליקה הרביעית הצרפתית ברוב של 53%, שמשמעותו הייתה תמיכה של 36% בלבד מבעלי זכות הבחירה. האישור הדחוק הביא את צרפת על סף מלחמת אזרחים ב-1958.
סעיף 4 (פיסקה 3) בחוקת ארה"ב קובע שכל שינוי טריטוריאלי בשטח המדינות מחייב אישור על-ידי רוב כפול: בקונגרס בוושינגטון ובבתי המחוקקים של המדינות. סעיף 2 (פיסקה 2) בחוקת ארה"ב מחייב רוב-מיוחס של 2/3 בסנאט לאשרור אמנות, בריתות והסכמים בינלאומיים. כדי לשנות את חוקת ארה"ב דרוש רוב-מיוחס של 2/3 בבית הנבחרים ובסנאט בוושינגטון בנוסף לרוב רגיל בשני בתי המחוקקים של 3/4 מ-50 המדינות. רוב-מיוחס של 60% בסנאט מהווה תנאי להתחלת דיון בתחיקה שנויה במחלוקת ורק רוב-מיוחס של 2/3 בבית הנבחרים ובסנאט מאפשר ביטול וטו-נשיאותי.
לפי סעיף 38 של חוקת קנדה מ-1982, כל תיקון לחוקה - כולל שלמות טריטוריאלית - מחייב רוב כפול: 2/3 של בתי המחוקקים בעשר הפרובינציות ורוב של שני בתי המחוקקים הלאומיים באוטווה.
החוקות של נורווגיה (סעיף 1), איטליה (סעיף 5), ספרד (סעיף 2), פורטוגל (סעיף 3), סינגפור (סעיף 6), טורקיה (סעיף 4-3) וונצואלה (סעיף 8) שוללות כל ויתור טריטוריאלי. לפי סעיף 53 בחוקת צרפת מ-1958 אין לוותר על - או להחליף - שטח ללא הסכמת האוכלוסיה.
הכרעות בנושאי שלום-בית, דמוקרטיה, ביטחון, גבולות ושלום עם שכנינו כרוכות בדרך-כלל במחלוקת קשה. ההכרעות משפיעות באופן דרמטי על ערכי-יסוד ועל עתידה הביטחוני, הטריטוריאלי והחוקתי של המדינה. לעתים ההכרעות בלתי-הפיכות ובעלות השפעה גורלית, עקרונית, ארוכת-טווח ובלתי-שגרתית על קיום המדינה, ולכן הן מחייבות רוב בלתי-שגרתי, רוב-מיוחס.
משאל-עם ברוב-מיוחס, במצבים מיוחדים ולא כשיגרה, מקדם את מערכת האיזונים והבלמים, שהיא תנאי לדמוקרטיה אמיתית המבוססת על מרכזיות הבוחר (ולא הנבחר, גם אם הוא ראש הממשלה), הפרדת רשויות ומניעת רודנות של הרשות המבצעת.
משאל-עם ברוב-מיוחס, לגבי ויתור טריטוריאלי, תורם להעמקת הדיון הציבורי, מחייב הסכמה רחבה ושיקול דעת, מנטרל השפעת גורמים קיצוניים והלכי-רוח הפכפכים, מצמצם את סכנת הקרע בעם ומעניק יתרון להיגיון על-פני הרגש. משאל-עם ברוב מיוחס מהווה מכשול ל"שלום של הרגע ובכל מחיר", מונע אישורי הסכמים בתמורה ל"מיצובישי" ומקדם ביטחון לאומי ושלום בר-קיימא.