ציינתי כי המדיום המקוון הוא "תקשורת המונים במיטבה". אני מעדיף להגדיר אותה כ" תמסורת ההמונים", שכן בעוד שהקֶשֶר הוא טכני, המֶסֶר הוא תוכני, ואנו עוסקים בתוכן. ככה או אחרת, זהו מדיה זמינים לכול אחד שנכנס אליו בכול אחד מאמצעי הקשר: בכתובים, בקול ובחזות. בכול אחד מהם שפע אדיר של מידע, של תרבות, אמנות,מדע, טכנולוגיה,פובליציסטיקה, הומור,הבלים, זבל טרי או ממוחזר - עולם ומלואו נגיש לכול אדם בהתאם לשליטתו בכלים.
בשעתו הקומיקאי ג'ורג' ג'סל, איש הקולנוע כמעט מימיו הראשונים, הכריז מלחמה על הטלוויזיה בטענה שהיא תהיה אסון לא רק חברתי אלא גם חינוכי כלכלי, מפני שהרחובות יתרוקנו. הוא כתב על כך מכתב לדוד בן-גוריון ( וזה מובא בספר "בית היהלומים" שהזכרתי לעיל). הרחובות הומים, הכלכלה שוב פורחת, ואם ישנם פגמים חברתיים או חינוכיים אלה לא באשמת הטלוויזיה. גם כאן וגם בעולם ישנן פינות טלוויזיוניות משובחות אשר יש בהן חינוך, גם פורמאלי וגם ציבורי. הטלוויזיה גם לא פגעה בפרסומת בעיתונות הכתובה. להיפך בחברה צרכנית היא הגבירה את מערכת השיווק. מי שבאמת מאיים על כלי המדיה הקלאסיים, כולל הרדיו והטלוויזיה הוא ללא ספק המדיום הווירטואלי. הוא זמין תמיד, העיצוב הוא ידידותי והוא בדרך כלל חינם אין כסף מצד המשתמש בו. ה"האפינטון פוסט" הוא דוגמה מובהקת. הסוס של רופרט מרדוק הוא גזעי. שווה הרבה כסף. שיישאר באורווה שלו ויערוך איתו מרוצים בהיפודרומים שלו ומחוץ לזירת הבלוגוספרה.
ויש עוד פאן חשוב והוא של הסובייקט - האדם שכותב את הבלוגים. כול אלה שעברו את כל אמצעי המדיה- עיתונות, רדיו וטלוויזיה, מכירים מצוין את המגבלות, את הסָד, שבו פועל כול אחד מהם . ברדיו, בחדשות, עליך לתמצת רבבות מילים לכלל משפט אחד. בכָתָבָת רדיו - הכתֶבֶת או הכתב מוגבלים לדקה, דקותיים. בטלוויזיה, לא זו בלבד שהטקס מוגבל אלא הוא משני לתמונה. ככול שהתמונה טובה יותר, ככה הכתב גורע מן הטקסט ונותן למצלמה "לדבר" ואת המצלמה מפעיל הצלם. גם בכתבות מאגאזיניות יש סייגים למספר מילים ותמיד הכתב מחויב לשלב דמויות אוטנטיות . אבל גם בעיתונות הכתובה שיריעת הכתיבה רחבה יותר, קיימת מסגרת קפדנית לא רק למספר המילים שמוקצה למאמר אלא גם לתוכן. תפקידו של העורך הוא לנתח באזמל חד את הרשימה של הכתב, הפרשן, המומחה וכיו"ב.זה חשוב, אבל זאת מגבלה, והיא לאו-דווקא נובעת מליקוי בכתיבה, אלא בחסר מקום. העמדות תפוסות. רק כאשר הסובייקט משתחרר מכול אלה, מתגלה בו היצירתיות, אם יש בו, והחופש להביע דעה, תפיסה, השקפת עולם, כפי שהיא נראית לו, נקייה מכול שיקול אחר. גם כאן יש ויש. יש מצור משובח ויש זבל. הבחירה היא בידי הקורא. זהו שוק המידע האדיר ביותר בעולם. מוכרים וקונים הכול. אינני יודע מה טומן בחובו המדע שהוא עדיין בדיוני. אבל עכשיו האינטרנט הוא סמל נעלה לחופש האדם, כלי הביטוי שלו, באותם מקומות שבהם המדיום נגיש, וגם באותם מקומות שבהם הוא מוגבל, בוקעים מתוכו קולות אנוש ואנחנו קוראים, מאזינים וצופים. עולם קטן- מלא וגדוש.ואנו לא מחרישים.
אם מחפשים איזו דוגמה טרייה לעוצמה של המדיום הזה, הנה היא שוב באה מאירן, לפני עשרה ימים כאשר הסטודנטים בקמפוסים ומחוצה להם הפגינו בהמוניהם נגד משטר העריצות הדתי. זאת על-אף הסכנה שנשקפה לחייהם מצד הקלגסים של ה"באסיג'", בשרות משטר האייתולות. לצעירים ולצעירות שמעבירים את המסרים מגיע פרס העיתונאות לחרות האדם. אינני חושב שיש סיפוק גדול יותר לאיש מדיה בחברה פתוחה וחופשית, ולכל בן אדם שוחר חופש, מאשר התעוזה הנפלאה הזאת והסיכון הזה בהעברת מידע ומסרים בכול דרך שהיא והדרך הפתוחה עדיין,פה ושם, הוא האינטרנט- העיתונאות המקוונת.
התחלתי בכנס אילת לעיתונות ואסיים בו. אגודת העיתונאים בתל אביב היא היוזמת את הכנסים באילת החמימה, תיזום האגודה בירושלים, שאני עדיין חבר בה, כנס של העיתונאות המקוונת בעיר ללא הפסקה. זה יצליח. גם כאן יש ים, ויש שכיות חמדה ורטט תרבותי, אמנותי בידורי שאין כדוגמתו. הנה אתגר. ואם היא לא תיזום זאת, שיעשה זאת גורם אחר. הגיע הזמן. גם כאן.