זה מאוד פשוט: קראו את התנ"ך. המילים העתיקות קשות להבנה רק למראית עין. אפשר להשתמש בתנ"ך מבואר המסביר את המילים הקשות אבל אינו מכביד בפרשנות. הרעיון הוא להכיר את הטקסט המכונן שלנו כמות שהוא. נקי, בטרם הפרשנות העתיקה, המסורתית וגם זו המודרנית. תנו למילים הערֵבות להתגלגל על הלשון, על החיך, ותראו שזו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה.
המחקר שערכה ד"ר חיה בן איון, ראש החוג לתנ"ך במכללת לוינסקי, באשר ליחס השלילי של תלמידי בתי הספר היסודיים הממלכתיים כלפי התנ"ך, מצטרף למחקרים קודמים המראים הסתייגות ברורה מספר הספרים גם ברמות היותר גבוהות.
למען האמת, הממצאים הללו אינם מפתיעים. מערכת החינוך הרגה את התנ"ך, פרקה אותו לגורמים מכניים בעזרת מונחים פסיאודו מדעיים מתורת הספרות, ניכרה את גיבוריו מהמציאות הישראלית, הפכה את עלילותיו לעיסה טכנית של משפטים אקראיים והמאיסה אותו על התלמיד הממוצע.
מה הבעיה לקרוא את התנ"ך כמות שהוא? אני מציע לכל הורה שחרד להשכלת ילדיו, לקרוא איתם תנ"ך על הסדר. עוד בגיל שלוש התחלתי קורא לבני באופן אקראי. עם השנים זה התמסד. פעמיים קראנו את ספר שמואל (ואחר הפלגנו לספרים אחרים). הזדהינו עם שמואל הקטן השומע את האלוהים מדבר אליו על מיטתו בעודו סבור כי זה עלי; אהבנו את שאול וכאבנו את נפילתו וקנאתו, ולאחר מכן דוד, ויואב בן צרויה עם אבנר בן נר, וירושלים, ובת שבע ואורייה החתי, ואמנון ותמר, ואבשלום וגיבורי דוד.
לא תמיד קראתי הכל, עתים דילגתי, עתים עיגלתי פינות מול מושגים שעדיין אינם לפי הגיל והתרגיל, אבל נוכחתי לדעת כי עבור הילד אין שפה עילית ושפה מדוברת. עבורו הכול דומה. אם ישמע את שפת העתיקים בגרסת ינקותו, היא תהיה לו טבעית ממש כמו שכבות לשון אחרות, יומיומיות יותר.
גורם נוסף ששיבש את לימוד התנ"ך היה הפחד ממנו, כלומר מהאלוהים ההוא שסולק לא מזמן מהשיח היהודי המרכזי, אבל מאיים לחזור ולשבש את תמונת המציאות שבראנו פה, ואיך נלמד תנ"ך והאלוהים נוכח בו בכל עמוד? מה נגיד לתלמידים, ובכלל איך אפשר לחשוף אותם לאתוס דתי, המנוגד לעולמם ולחייהם?
ובכן, גם כאן זה פשוט. המטרה היא להכיר היטב את התנ"ך, להיות בקיאים בו, לסגל את שפת העתיקים על לשוננו באופן הטבעי והזורם שעַם בריא עושה עם האוצר האדיר ביותר שהניחה אי-פעם תרבות כלשהי לפני צאצאיה.
זה לא אומר בהכרח שיש לקבל את כל הנחות היסוד התיאולוגיות והפילוסופיות של התנ"ך. האם כשמישהו קורא את האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס מפריע לו שחלק מהדמויות המרכזיות שם הן אלים ואלות יווניים? או המיתולוגיה המסופוטמית, ההודית או הנורדית?
רק בישראל, אלוהים הוא עניין יצרי ונושא למהומה פוליטית. הישראלי שביקש לסלק מעליו את היהודי, חוזר ופוגש אותו בפנים שונות, כמו קורבן אונס בפוסט-טראומה. הפחד משתק כל מחשבה בונה, והלב מבולבל, רוצה לברוח ובה בעת גם להיפגש עם המודחק האולטימטיבי של החברה הישראלית, האל המסתתר מאחורי פרגוד הפוליטיזציה של הדת.
ובכל זאת, בלי התנצלויות והסברים סמי אתיאיסטיים; הגיבור המרכזי בתנ"ך הוא האלוהים, וכולם מתארחים אצלו בסלון. לא חייבים להיות אתו בקשר בתום תוכנית האירוח. זה בסדר, הוא יסתדר גם בלעדינו. אבל זאת יש לדעת: לבד מהיותו יצירה נפלאה, הספר הזה הוא תעודת הזהות שלנו כעַם וכדאי להישאר איתו בקשר מתמיד.
אחרי ספר שמואל המשכנו, בני ואני, לספר מלכים, ואז חזרנו ליהושע ושופטים, ופה ושם קראנו בחגים המתאימים את מגילת אסתר וספר יונה וכמה פרקים באיוב (וגם בספר מכבים א' ו-ב' קראנו לכבוד החנוכה). עם הזמן ראיתי שהוא זוכר פרטים מסוימים בבהירות. כך כשעברנו בעמק האלה, דיברנו על דוד וגוליית והוא ידע לספר פרטים רבים מהפרשה, וכך כשביקרנו בגלבוע ודיברנו בימיו האחרונים של שאול, בביקורו בעין דור ובנפילתו עם בניו בקרב בהר הגלבוע. כעת אנחנו קוראים בספר בראשית, עוקבים אחר הפרשיות. והן מותחות ומרתקות ובני רוצה עוד.
הורים יקרים, בכל הקשור למראות השתייה של אהוביכם, אל תסמכו על אחרים, היו אחראים בעצמכם למטען התרבותי והרוחני של בני ביתכם, לכל הפחות בילדותם. הם עוד יודו לכם.
