דרך פסיכולוגית נוספת, אשר הופעלה כבר בגירוש היהודים מימית 1982, הייתה דרך של יצירת קשרים אישיים עם האנשים הבולטים בקהילות המיועדים לגירוש ובקהילות התומכים שלהם.
למשל, לפי מסמך צבאי של תכנון הגירוש בצפון השומרון, מסמך אשר נכתב על-ידי קצינים גבוהים, יועץ ארגוני ופסיכולוג בחודש אוקטובר 2004, מתברר כי מאמצים רבים הושקעו בהכוונת קצינים גבוהים ליצירת קשר חברי וקרוב עם אנשים חשובים ומנהיגים בקהילה, רבנים, עובדים סוציאליים, ועוד. אנשים אלה כונו בפי הפסיכולוגים הצבאיים "סוכני השפעה" וסייעו רבות להשקטת הקהילה, לשמירה על סדר מופתי בכל זמן ולהשלמה נפשית עם גזירת הגירוש.
ובכתב העת "פסיכולוגיה צבאית" מס' 5 משנת 2006, בעמודים 65-66, כתוב בפירוש:
"...כן נוצלו קציני אוגדת עזה, על קשריהם הענפים עם אוכלוסיית גוש קטיף... הם סייעו לקיומן של הידברויות ולהרגעת הרוחות. פעולתם הייתה מאחורי הקלעים, נסתרת מעין הציבור... בדרך זו הם גם תרמו להפחתת התנגדות המפונים, לטשטוש מסוים של הדימוי האנטגוניסטי שנוצר לצבא... נוצרו פונקציות אזרחיות פנימיות, ששימשו כמתווכות או צינורות להעברת מסרים, ובהם רכזי ביטחון של היישובים, רבנים ועובדים סוציאליים. כל אלה היו מעורבים אומנם בתוך קהל המפונים, אך זכו לאפודה זוהרת, שהבחינה בינם לבין "סתם" מקומיים, וזיכתה אותם בניידות לגיטימית... פעולתם בוצעה לרוב מאחורי הקלעים וסייעה לתעל תסכול וכעס של המפונים".
לסיכום, במציאות המורכבת של היום, חשוב לנו לדעת באלו שיטות פסיכולוגיות פעלו והצליחו מתכנני גירוש ימית, קטיף וצפון השומרון. שיטות אלה איפשרו למדינה להשתמש בצבא, לגירוש בלתי-הפיך של אזרחים, למרות שרוב הציבור התנגד. היה שם שימוש, חסר-תקדים בעולם, בשיטות פסיכולוגיות מקצועיות על המונים, לצורך פוליטיקה פנימית.
המסמך של ראשי ישיבות ההסדר הוא בעל השפעה גדולה מאוד. הדרישה החד-משמעית שבו לדיכוי החשיבה העצמאית, לאי-הבעת דעה ולציות עיוור, מדאיגה. המיקוד על זהות האינטרסים של מפקדי הצבא ושל ראשי הישיבות, יש בו כדי לבלבל ולשתק את הציבור הלאומי. יש בו הסכמה משותפת: לרבני ישיבות ההסדר מותר למחות, לצה"ל מותר לעשות.