פרשת השבוע, פרשת "ויחי", היא לא רק הפרשה הקצרה (85 פסוקים) החותמת את ספר בראשית, אלא אולי בעיקר היא הפרשה המסמלת יותר מכל את "מוטיב החיות", פיזית ורוחנית/נצחית, בהשקפתה עולמה של היהדות. ואין לנו כל ספק, שניתן לראותה כפרשה ה"סוגרת מעגלים" בעניינים שונים, טכניים ותוכניים, עם מסרים מפעימי לב ו"היפים לשעתם ולדורות", כדלקמן:
המעגל הראשון "המעגל הספרי". תחילת הספר עוסק בבריאה, ביצירה ובהענקת "חיות" לכל יצורי תבל ובעיקר "הפחת חיים" באדם שנברא "בצלם אלוהים" וסופו של הספר פותח את פרשתנו במילה "ויחי". מילה דואלית במשמעה: מחד-גיסא, "חייו" הפיזיים של יעקב אבינו עומדים להסתיים. ומאידך-גיסא, "חייו" הנצחיים של יעקב אבינו עומדים להיפתח שהרי: "צדיקים אף במיתתם נקראים חיים" [ברכות י"ח.].
המעגל השני "המעגל הפרשתי". בתחילת הפרשה אנו קוראים על "ויחי יעקב", קרי: "חיותו" הפיזית והנצחית של יעקב אבינו, כנ"ל. ובסוף הפרשה אנו קוראים על "וימת יוסף", קרי: "חיותו" הנצחית של יוסף הצדיק. וזאת, בהסתמך על קביעתם של חז"ל במימרתם הידועה כפי שהובאה לעיל.
המעגל השלישי "המעגל המשפחתי". לקראת מותו של יעקב אבינו הוא קורא לבנו יוסף ומבקש ממנו: "אם נא מצאתי חן בעיניך. שים נא ידך תחת ירכי (לשבועה). ועשית עימדי חסד ואמת. אל נא תקברני במצריים!. (אלא)... ונשאתני ממצריים. וקברתני בקבורתם".
יעקב מבקש מיוסף בנו, השליט הכל יכול של האימפריה המצרית האדירה, לרתום את "המשאבים הממלכתיים" העומדים לרשותו ולהטריח עצמו ואת בניו האחרים ולקוברו ב"אחוזת קברי המשפחה", במערת המכפלה, בחברון אשר בארץ כנען, מרחק של מאות ק"מ ממצריים. בהסתמך על מדרשי חז"ל בכמה דוכתי, חושבני שיש בדבריו של יעקב מעין "התנצלות", ובוודאי "סגירת מעגל" עם כך שאת רחל אמנו, רעייתו האהובה ואמו של יוסף, יעקב לא קבר "בקבר המשפחתי" אלא "נאלץ" לקוברה "בדרך אפרת, היא בית לחם", מרחק של ק"מ ספורים מחברון משום "שהיה זה על-פי הדיבור", על-פי הוראה משמיים. וזאת, כדי שתהא רחל אמנו "לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן".
כשצאצאיה יוגלו בעתיד ויעברו ליד קברה, תהא רחל "בוכה עליהם ומבקשת עליהם רחמים..." והקב"ה משיבה ואומר: "יש שכר לפעולתך" [לבכייך, כמו גם, למסירות נפשך, שמסרת את סימנייך לאחותך לאה כדי שלא תתבייש]... "ושבו בנים לגבולם". ודו"ק. ו"כפיצוי" מה לכך שאולי "היה בליבו של יוסף עליו" יעקב אבינו מברך את שני בני יוסף, מנשה ואפרים, ומקבע את מעמדם כחלק מ"שבטי י-ה", באומרו: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".
לאחר-מכן, יעקב אוסף את כל בניו
יחדיו, "כאיש אחד בלב אחד" מסביב למיטתו ו"מבקש לגלות (להם) את הקץ". אבל, לצערו הרב, "נסתלקה ממנו השכינה" והוא "סוגר מעגל" עם כל אחד ואחד ואומר להם "דברים אחרים", דיבורים אחרים. ועיקרם: תוכחות, ברכות ועצות טובות עתידיות. וזאת, משום שיעקב "ראה וצפה ברוח הקודש" שצאצאיו "יפרו וירבו מאוד" בארץ גושן [ב"גטו היהודי" הראשון בהיסטוריה] ויחיו במציאות של "ויאחזו בה", דהיינו: היטמעות, התאקלמות והסתגלות טוטאלית והרת אסון עם התושבים המצריים עובדי האלילים הפגאניים.
הדבר יבוא לידי ביטוי הן מבחינה כללית וכלכלית והן, ובעיקר, מבחינה רוחנית, אמונית וערכית עד "שירדו למ"ט שערי טומאה". אשר על כן, לפני שהוא "גווע ונאסף אל עמיו" ולפני שיעקב מחזיר את נשמתו הקדושה והטהורה לגנזי מרומים, הוא מוכיח את בניו על מעשיהם הלא נאותים (בעבר) והוא מברך ומצייד את בניו ב"ספר הדרכות והוראות" (לקראת העתיד) כיצד לשפר את דפוסי ההתנהגות העתידיים, הם וצאצאיהם עד סוף כל הדורות.
יעקב מעביר לידיהם את "כלי הלחימה" ואת "כלי העבודה", הגשמיים והרוחניים, כדי שידעו להתמודד כיאות מול כל אוייב עתידי, פיזי ורוחני כאחד וכדי שיוכלו לנצח "בקרב העקוב מדם" בצורה הטובה, האמיתית והנכונה ביותר. יעקב מוסר לידיהם את "ספר ההדרכות וההוראות" שכולל מידות טובות, מידות חיוביות, כמו גם, דפוסי התנהגות וערכי יסוד יהודיים ורוחניים מהותיים. כמו למשל: שלילת הפזיזות, הנמהרות והבהילות לעשות דבר ללא מחשבה מוקדמת. שנאמר: "
פחז כמים, אל
תותר", קרי: אין
להתיר כל מציאות של
פחיזות.
הדגשת שילוב הכוח והגבורה, כמו האריה. שנאמר: "גור אריה יהודה". וכבר רש"י [חגיגה דף י"ב] מבאר ש"כוח" מסמל את כוח הזרוע ו"גבורה" מסמלת את גבורת הלב. הדגשת הסיבולת והעבודה הקשה, כמו החמור. שנאמר: "יששכר חמור גרם". הדגשת הזריזות לעשות רצון אבינו שבשמיים, כמו האיילה, שנאמר: "נפתלי איילה שלוחה". הדגשת החסד, העזרה לזולת והנתינה, שנאמר: "מאשר שמנה
לחמו והוא
ייתן מעדני מלך".