הזעזוע הקשה הפוקד את האיטי בלתי נתפס. התמונות ומימדי ההרס לא משאירים מקום לספק - האיטי, מדינה קטנה ונכשלת סופגת זעזוע קשה ומחריד שילווה אותה במשך שנים רבות. בעוד העולם מתמהמה באופן וצורת הגשת העזרה הזועקת מפיותיהם של מיליונים, התארגנה משלחת ישראלית באמצעות צה"ל - על-ידי מיטב הרופאים, הציוד, המטוסים, יחידות ההצלה, הרפואה, ההטסה, הפינוי והאחזקה - מאובזרת ומצוידת היטב, ובתוך פחות מיומיים כבר נחתה בשטח, הקימה בית חולים שדה, קלטת מאות אם לא אלפי מטופלים וביצעה פעולות חילוץ והצלה תוך סיכון ממשי לאנשי הצוות. רוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2 דיווח ביום א' כי בית החולים שהקימה ישראל הוא הדבר היחידי באמת שפועל שם כמו שצריך זאת בנוסף ליחידת החילוץ שהצליחה להציל חיים.
המשלחת הישראלית להאיטי היא ללא ספק סיפור ישראלי מהסוג ששכחנו. זהו סיפורם של לא יותר מכמה מאות ישראלים, מהסוג המוצלח, שהתגייסו לצבא הישראלי שלא משנה כמה רחוק צריך לטוס ולא משנה בשביל מי, הם יהיו שם. זה סיפור של מדינה קטנה מאוד עם לב ממש גדול שבניגוד להרבה מדינות ענקיות מסוגלת להבין שעכשיו צריך לעשות ומהר. זה סיפור ישראלי כי אנחנו ממש טובים בלעזור לחלשים ולהתייצב לידם הרבה לפני שהיינו עושים בשביל עצמנו.
הפעולה הישראלית בהאיטי לא תשנה את המצב שאליו נקלעה המדינה הזו. אבל היא מוכיחה שאנחנו הרבה יותר טובים מאיך שאנחנו מציירים את עצמו ובוודאי מאיך שהעולם מצייר אותנו במראת התדמית ויחסי הציבור של מדינת ישראל. אומנם אנחנו לא צריכים תעודות הוקרה מאף אחד וגם לא מחפשים אותן. אבל ראוי שנדע להעריך את עצמנו דווקא בזמן שמתרחש אסון הומניטארי כשאנו בין הראשונים בעולם ליזום ולעשות בזמן שמדינות גדולות ומעצמות עשירות שיכולות לעשות פי כמה וכמה מאיתנו מתקשקשות בינן לבין עצמן באדישות מעצבנת על איך, מה כמה ומתי.
זה רגע שבו ראוי לקחת את ההישגים האלה, והם אינם קטנים, ולהראות לעולם שאנחנו לא מה שעושים מאיתנו. יכול להיות שחלק קטן מאוד מאיתנו גונב מגבות מבתי מלון טורקיים אבל החלק השני מוכן לטוס לטורקיה (1999) לעזור בפעולות חילוץ יומם וליל ולהיות שם כמה שצריך. זה רגע שבו ראוי להציג את היתרונות באופי הפעלתן והיוזם שלנו, את העובדה שאנחנו אולי חסרי מספר גינונים אירופאים אבל יופי של אנשי שטח שיודעים להפשיל שרוולים ולהתלכלך כשצריך, שעבודה היא חלק אינטגראלי ממי שאנחנו, וישראל היפה זו לא רק בר רפאלי.
אין ספק שאנחנו צריכים לחזק את התדמית של הצבא שלנו שהתלכלכה בגלל אדם שהאו"ם ממש מעריך וקוראים לו גולדסטון. אולי כדאי לבקש ממנו לכתוב דוח על התנהלות העולם בכלל והאו"ם בפרט במשבר האיטי... אולי כדאי לבקש שתייחס לאופייה של התגובה הישראלית למשבר הזה ועל האופן שבו הגיבו רופאי ורופאות צה"ל, אנשי יחידת החילוץ הצה"לית - לובשי מדים לכל דבר ועניין תוך גיבוייה של מדינת ישראל? אולי כדאי לספר לו ולעולם שזה חלק מהנורמה של להיות ישראלי, להיות בראש ובראשונה הומאני, למרות כל מה שחושבים עלינו בעולם.
לצערי, בחלק הזה שמדבר על יחסי ציבור ותדמית לישראל אנחנו פחות טובים. אולי בגלל שכאלה אנחנו. עושים את העבודה בשקט ולא תמיד מחפשים קרדיטים. אנחנו לא ממש טובים בלהגן על עצמנו כשמאשימים אותנו בפשעי מלחמה, בדיוק כמו שאנחנו לא ממש טובים בלהראות לעולם שאנחנו הרבה יותר יפים, הומאניים ואוהבי אדם ממה שהוא עושה מאיתנו. העניין הוא, שעם כל הצניעות, מדינת ישראל חייבת לחזק את התדמית שלה בעולם ויש לה יופי של פנים להציג. כאלה שאנחנו לא מרבים לראות - בגלל שלא נותנים לו או בגלל שפשוט לא רוצים.
ברוב המקרים התקשורת העולמית נוטה נגדנו וברוב הפעמים היא יכולה לטעות. תדמיתית, אנחנו לא מבליטים מספיק את ההישגים והיתרונות שלנו. אולי כי כבר השתכנעו שאת העולם, בדיוק כמו המשבר בהאיטי, זה לא ממש יעניין.
זה הזמן לחזור ולדבר על הנכסים האמיתיים שלנו, על הראש היהודי שממציא פטנטים לטובת האנושות, על הרוח הישראלית, על הישראלים היפים שתורמים לזולת ולאיכות הסביבה והחיים, על שמעון פרס, מכון ויצמן, על אתרי התיירות המקסימים שלנו, על מערכת החינוך, הבריאות ועל התרבות שלנו. עוד אני מציע לחזור ולדבר על הישראלי היפה. זה שיכול להיות דווקא הרופא התורן בבית החולים, העובדת הסוציאלית, המורה מבית הספר, הפנסיונרית, התלמיד המצטיין, המהנדס שמפתח טכנולוגיות חדשות, הספורטאי הישראלי שמשחק בחו"ל, נשיא המדינה שמעון פרס או כל אחד מזוכי פרס נובל הישראלים.