אז מה רצו להגיד הבמאים – שהם גם התסריטאים של הסרט הזה – שאלתי את עצמי. במרכז העלילה מתוארים חייו של פרופסור למתמטיקה, בן 45 לערך, אדם ותרן וטוב לב, המתגורר בשכונת קוטג'ים עם אישה אנרגטית ושני ילדים בגילאי הטיפש-עשרה: בת, ובן המתקרב לגיל 13 ומתכונן לטקס בר-המצווה שלו. בבית מתגורר זמנית, זה זמן רב, אחיו המובטל - אדם בודד ותמהוני. בבית יש כל הזמן צעקות וסכסוכים: בין בני הזוג, בין הילדים, בין הבת לבין דודה שלא יוצא מחדר האמבטיה.
הסרט מתחיל בכך שהאשה מטיחה בפני בעלה ה"מעופף", שהיא עוזבת אותו לטובת חברו הטוב, שזה לא מכבר איבד את אשתו. הצרות בחייו של הפרופסור תוקפות אותו מכל החזיתות: נראה לו כי שכנו האנטישמי מבקש לקחת ממנו חלק מהקרקע שסביב ביתו, בעבודה הוא נופל קורבן לסחיטה מצד סטודנט קוריאני, שהחליק לו מעטפה עם כסף בדרישה להעלות את הציון שלו, בנו שבמקום ללמוד עברית, שומע מוזיקת פופ ומעשן גראס, ואחיו, הממלא מחברות שלמות בסימנים מן הקבלה וסובל מהתפרצויות של בכי מר על רוע מזלו, אינו רוצה לעזוב את הבית ובסופו של דבר מתגלה כמכור למשחקי קלפים וכפדופיל. ולקינוח, אשתו מגרשת אותו ואת אחיו למלון דרכים זול, עד שייתן לה את הגט הנכסף. בנוסף, מבקשת השכנה, אשה שטנית רודפת גברים, לצוד את היהודי הטוב והמסכן, שמשתגע מהצרות ומחבריו המנסים לעזור לו: עורכי דין, רבנים ועמיתים.
אפילו חלומותיו מענים אותו: השכנה השטנית אונסת אותו, השכן האנטישמי צד אותו ואת אחיו בחברת בנו בעל רובה הצלפים, וכיוצא באלה. בפסגת הסבל, מכסה הפרופסור, רם רוח ומלא סיפוק עצמי, לוח ענק בנוסחאות מתמטיות ומקבל את "נוסחת אי-הוודאות"!
אך עם הזמן, הכל "מסתדר": חברו הטוב שרצה לקחת את אשתו נהרג בתאונת דרכים, בנו המסטול איכשהו מצליח לעבור את טקס בר המצווה והופך להיות יהודי המקבל אחריות על גורלו, בעבודה הוא נכנע לסחיטה, מתקן את הציון לקוריאני העקשן ומקבל את הקביעות הנכספת – כאילו סוף טוב...
לעומת זאת, הסוף ה"סופי" הוא בלתי צפוי ובכלל לא טוב: הגיבור מקבל הודעה בטלפון, כי יש לו מחלה סופנית, ואילו בנו, בעודו יוצא עם חברים מבית הספר היהודי ומתענג על הרוח החזקה שלפתע נושבת בחוץ, רואה באופק שמיים שחורים וטורנדו מתקרב. הצחוק על החיים היהודיים מסתיים בנבואה שחורה. וסוף זה מארגן באופן אחר לגמרי את סיפור הסרט: עכשיו הצופה מבין, שבכל המולת הדמויות היהודיות אין אף דמות שמעוררת בנו סימפטיה, אלא להפך – הן כולן מרגיזות, לא משום שהן דמויות של אנשים רעים, אלא משום שצביעותן נוגדת את חוכמת החיים: אפילו במצבים בלתי אפשריים הם משתדלים להיות טובים, במין שעבוד-מרצון ל"תקינות הפוליטית". טוב ליבם דומה יותר לרפיון רוח. קיומם הוא מכני וחסר טעם, וזקני השבט – מורים ורבנים, נראים כאילו הזמן הדיר מראשם את השכל.
כן, הסרט הזה עשוי בהומור אך הומור שחור, הדומה יותר ללעג. אין זה ההומור היהודי של וודי אלן, שגישתו לאנשים – יהודים ולא-יהודים – רכה יותר, מתחשבת, כאילו היו ילדים שובבים. אצל אלן הסיום הוא תמיד חגיגי ושמח, כי החיים אצלו הם חג – אומנם מטופש, אבל שמח. אצל האחים כהן, בכל סרטיהם, ההומור הוא אכזר וחסר רחמים, ובמיוחד בסרט הזה. אלמלא נעשה הסרט הזה על-ידי יהודים, ניתן היה לראות בו סרט אנטישמי. האם הסרט הזה הוא סרט המבטא שנאה עצמית? נראה כי מה שמאפיין בעצם את האחים כהן הוא המרירות והייאוש. ההומור שלהם מר, והמרירות והייאוש מולידים זעם ולהט של נבואה אפוקליפטית. האחים כהן כאילו אומרים, שהעולם שהם מציגים בפנינו אינו זכאי להתקיים ומנבאים לו כלייה. בעצם, בשבילם יהודי טוב הוא יהודי מת.