בשנת 2008, רק 44.4% מבני/ות ה-17 בישראל היו זכאים לתעודת בגרות. פירוש הדבר שיותר ממחצית מבני/ות ה-17 (55.6%) לא קיבלו תעודת בגרות, 13.2% מתעודת הבגרות לא עמדו בדרישות הסף של המוסדות האקדמיים, כך ששיעור הזכאים היכולים להתקבל ללימודים אקדמיים הוא 38.5% מקבוצת הגיל.
במבט כולל על גילאי 17 עולה, כי רק 79.2% לומדים בי"ב, 44.4% משיגים תעודת בגרות, ורק 38.5% יכולים להתקבל למוסד אקדמי. בפועל, לא כולם יגיעו ללימודים אקדמיים: מתוך מסיימי י"ב ב-2000, רק 31.9% הגיעו לאוניברסיטה או למכללה אקדמית עד 2008.
מאז 2005 יש ירידה בשיעור הזכאות לתעודת בגרות. יתכן שחלק מן "הפטנטים" השונים שבהם משתמשים שרי החינוך כדי להעלות במהלך הקדנציה שלהם את שיעור הזכאות - הגרלות והקלות למיניהן - הפסיקו לפעול.
החינוך הטכנולוגי חוסל על מזבח "תורה" חינוכית פופוליסטית של ממשלות ישראל מאז ועד היום. התופעה הזו מורגשת במיוחד בבתי הספר המקיפים. במקום תעודות המעידות על הכשרה מקצועית ברמה של טכנאים והנדסאים, רובם של התלמידים המקבלים תעודת בגרות שאינה מוסיפה כהוא זה לשום התקדמות, במקרה הטוב, או שמסיימים את לימודיהם ללא שום תעודה, לא בגרות ולא תעודה מקצועית. פשוט מכשילים את התלמידים ביודעין.
התלמידים בבתי הספר המקיפים הלומדים במגמות טכנולוגיות אינם מקבלים את המגיע להם, לא מבחינת שעות הלימוד במקצועות הטכנולוגיים, ולא מבחינת האמצעים המטריאליים. כך הם יוצאים קרחים מכאן ומכאן.
מסלולי אומ"ץ ומב"ר שהונהגו לתלמידים חלשים שסיכוייהם לקבל תעודת בגרות מלאה קטנים ביותר, הפכו להיות מקלט "לילה" שמא לא יסתובבו התלמידים ברחובות. התקצוב פר-תלמיד במסלולים אלה גבוה לאין שעור מזה הניתן לתלמידים במסלולי הבגרות הרגילים ובלבד שיצליחו.
לדאבון הלב, התוצאות מראות את ההיפך. התלמידים במסלולי אומ"ץ ומב"ר מיואשים. גם בכיתות הבגרות הרגילות נמצאים תלמידים רבים שבעצם לא היו אמורים להימצא בהן, אך מפאת החובה למלא את הכיתות לפי התקן, יש בהחלט אחוז נכבד של תלמידים שאינו מוצא את עצמו בכיתות אלה. תופעות הלוואי אינן מאחרות לבוא: היעדרויות רבות ובעיות משמעת קשות.
התלמידים שאינם מצליחים להשיג תעודת בגרות מלאה אינם מטומטמים או בעלי מום מולד המונע מהם ללמוד. ההיפך הוא הנכון. הבעיה העיקרית שתלמידים אלה לא למדו מכיתות היסודי ועד התיכון ויכולתם להשלים את הפערים כמעט אפסית. בכך האשמה נופלת על המערכת שלא מסוגלת לעקוב ולתת פתרונות לאותם תלמידים, מאז כניסתם לכיתה א' ועד התיכון.
החינוך הטכנולוגי חשוב בדיוק באותה הצורה כמו החינוך העיוני. יש לחזור למדיניות של חיזוק החינוך הטכנולוגי, לתקצב אותו בצורה משמעותית, להקים מעבדות מודרניות או לחילופין לרתום מפעלים לקלוט תלמידים במעבדות, במחלקות השונות, כדי להכשירם לעתיד. מי שמנסה להנציח את הקיים, פשוט משקר ומטעה את התלמידים.