כה אמר המומחה

באורח אופייני גלווין מחליק על פני הפרטים המזעזעים של הטרור הפלשתיני, ומתעכב רק על תגובותיה של ישראל. הוא מקנה את הרושם, שתגובות אלה באו ללא התגרות, מתוך ציניות ועורמה. כך, בתארו את החלטתו של אריאל שרון לפתוח ב-2002 במבצע "חומת מגן", הוא אינו מציין שקדם להחלטה גל של טרור פלשתיני רצחני, שהגיע לשיאו בטבח הפסח במלון פארק. האם היו אלה בורות, רמה מחקרית נמוכה או כוונת מכוון, שהביאו אותו להשמיט כל זכר של התקרית, שהייתה האירוע המכונן בעיצוב ההכרה הציבורית בישראל כי יש לנקוט צעדים קשוחים יותר נגד הטרור הפלשתיני? גלווין גורם לקורא להאמין, כי הדבר שאיפשר לשרון לנקוט תגובה רחבת היקף נגד ארגוני הטרור ביהודה ושומרון היה האווירה בוושינגטון בעקבות מתקפת ה-11 בספטמבר ולא האווירה הציבורית בישראל. הקורא נרמז ברמז עבה, כי מלחמתו של בוש בטרור היא שלמעשה סיפקה לשרון את ההזדמנות לשלֵח בשמחה את צה"ל בפלשתינים. והרי במשך קרוב לשנה שרון היה נחוש בסירובו לנקוט צעדי תגמול כלשהם נגד הפלשתינים, למרות הלחץ הציבורי הגובר להגיב לזוועות הטרור הבלתי פוסקות. הוא דבק בעקשנות במדיניות של "איפוק הוא כוח". ואז התרחש הטבח במלון פארק – שבו נרצחו 30 יהודים שישבו לשולחן ליל הסדר – אשר הפך את המשך ההבלגה לבלתי אפשרי. חד-צדדיותו של גלווין נחשפת גם בהתייחסותו למבצע צה"ל בג'נין, באמצו כלאחר יד את תיאורו על-ידי משלחת האו"ם כ"מחריד מעבר לכל דימיון". הוא כלל אינו מציין כי התיאור הופרך, וכיום המספר המוסכם של פלשתינים שנהרגו בג'נין עומד על 50, רובם חמושים – מספר הזהה למספר הישראלים שנהרגו במתקפות הטרור בדולפינריום ובמלון פארק, אשר סימנו את תחילתה ואת סופה של מדיניות "איפוק הוא כוח". בדומה, נראה כי בעיני גלווין מיותר להזכיר ש-23 חיילים ישראלים נהרגו במהלך הלחימה (מן הסתם, לא בידי אזרחים בלתי חמושים) – מחיר דמים שנגבה כתוצאה מהחלטת ישראל שלא להפעיל את חיל האוויר שלה ולמזער את מספר הקורבנות הפלשתינים הבלתי לוחמים. נראה כי בעיניו מיותר גם לציין דיווחים – כמו זה של מגזין "טיים" מתאריך 16.9.2009 – שתמונות "מחרידות" רבות בג'נין נגרמו מהתפוצצות פצצות ממולכדות, שפיזרו לוחמים פלשתינים ברחבי המחנה. אך מאפיין של ספרו של גלווין, המתיימר להיות פרי של מאמץ אקדמי, הדורש התייחסות מיוחדת, הוא היעדר כמעט מוחלט של הפניות למקורות. כלומר, בעודו מציג טענות חריפות על אירועים הנתונים במחלוקת, אין הוא מביא להן סימוכין. המובאות היחידות שהוא מביא הן טקסטים אנקדוטליים או שירים פלשתינים, שבהם הוא מאשש חלק מגרסאותיו לאירועים ההיסטוריים. כך, למשל, הוא מאשים את ישראל במניעת מים מתושבי יש"ע הערבים, כמו גם בהרס החקלאות והתשתיות שלהם – וזאת בסתירה מוחלטת לנתונים הקיימים. וכך, האשמתו כי ישראלים תושבי יהודה ושומרון "היטו את מקורות המים להשקיית דשאים ולמילוי בריכות שחייה", מתעלמת מכך שחברת "מקורות" (על-פי דוח משנת 2008) מזרימה ליו"ש מים מן האזורים שהיו בשליטת ישראל לפני 1967 בכמות גדולה יותר מזו שמנצלות ההתנחלויות.. אומנם נכון כי צריכת המים לנפש של הישראלים גבוהה הרבה יותר מזו של הפלשתינים, אך הדבר נובע משוני בסגנון החיים. הבדל דומה בצריכת המים קיים גם בתוך תחומי הקו הירוק – בין האוכלוסיה היהודית לבין האוכלוסיה הערבית, ובין שכבות חברתיות-כלכליות שונות בחברה היהודית עצמה, ואיש אינו חושד כי הדבר נובע מקיפוח מכוון. באשר להפסקות באספקת המים (המתרחשות תדיר בערי בירה ערביות כמו רבת-עמון ודמשק), אלה נגרמות כמעט תמיד ביוזמת החברות הפלשתיניות, המקבלות את המים מישראל ומספקות אותם לצרכנים. הפסקות מים אלה הן כמעט תמיד תוצאה של גניבות, תחזוקה לקויה של תשתיות או אי-תשלום חשבונות על-ידי הצרכנים. באשר לשימוש עירוני, צריכת המים במשק הבית הפלשתיני גדלה במידה דרמטית תחת שלטון ישראל בין השנים 1967 ל-1989 – פי 600 אחוז, לעומת גידול של 230 אחוז בערי ישראל. צריכת המים המתוקים הכללית של הפלשתינים עלתה בין השנים 1967 ל-2006 פי 300 אחוז – מ-60 ל-180 מיליון מ"ק – בעוד שצריכת המים בישראל ירדה באותה תקופה מ-1,411 ל-1,211 מיליון מ"ק, וזאת בעקבות גידול במיחזור מי הקולחין לחקלאות והתפלת המים לצריכה ביתית.

גלווין גם מאשים, שוב – מבלי לציין מקורות, כי "המדיניות החקלאית של ישראל הרסה את החקלאות הפלשתינית עד כדי כך, שב-1987 עובדו פחות אדמות מאשר ב-1947". קביעה זו סותרת לחלוטין את הנתונים הישראלים הרשמיים, שלפיהם בתקופה שבין 1967 ל-1989 כלל השטחים החקלאיים שבידי פלשתינים גדלו פי 1.6, בעוד שהתוצר החקלאי בהם גדל פי 12. צמיחה זו נזקפת לאימוץ טכניקות השקייה מודרניות ויעילות, כמו ממטרות וטפטפות, במקום השקייה בתעלות פתוחות או באמצעות מי גשם שהייתה נפוצה באזורים אלה בתקופה שלפני השלטון הישראלי. נתונים אלה נתמכים אפילו על-ידי ספרו הפרו-ערבי של ד"ר דניאל הלל "נהרות עדן: המאבק על המים והמאמץ לשלום במזרח התיכון" (Rivers of Eden: The Struggle for Water and the Quest for Peace in the Middle East) המבוסס על מחקר נרחב, שבו מצויין, בין השאר, כי "הכיבוש הישראלי שינה באורח יסודי את החקלאות המקומית. הוא הכניס טכנולוגיה מודרנית, הכוללת מיכון, עיבוד מדויק, הדברה, כיסוי גידולים בפלסטיק כבקרה מפני שינויי הטמפרטורה, זנים בעלי תנובה גבוהה, עיבוד התנובה, שיווק וייצוא. הוא גם הכניס שיטות השקייה מודרניות, כולל ממטרות וטפטפות. כתוצאה מכך התנובה גדלה מאוד, וחקלאות לצרכי קיום הפכה לענף מסחרי". אבל גלווין – בשלו: "מדיניות ההשקעות של ישראל...יצרה תוהו ובוהו בתשתיות (הפלשתיניות)", הוא קובע. והרי ביהודה ושומרון שלפני 1967 – עקב מדיניות ירדנית מכוונת – היו מעט מאוד תשתיות מודרניות, שניתן היה בכלל לחולל בהן תוהו ובוהו: ב-1967 רק 50 מבין כ-450 ערים וכפרים ביהודה ושומרון היו מחוברים לרשת המים, ואילו באוקטובר 1991 עלה מספרם ל-260. אפילו כשגלווין מציין כי ישראל הרחיבה את רשת החשמל שלה, כדי לספק חשמל לפלשתינים – גם בכך הוא מוצא טעם לפגם: לדעתו, זהו עוד אמצעי של ישראל לשלוט בפלשתינים. קשה להבין גישה נרגנת זו, שהרי אחת מן השתיים: אם ייתכן דו-קיום בין ישראל והפלשתינים, תשתיות משותפות יכולות רק לתרום ליציבות היחסים, ולאור יתרונה הברור של ישראל, הן בגודל והן בטכנולוגיה, אין זה אלא הגיוני שהיא זו שתספק תשתיות לפלשתינים ולא להיפך; ואם דו-קיום אינו אפשרי, האם גלווין מציע שישראל תאפשר לישות עוינת לייצר חשמל עצמאי שבעזרתו תופעלנה המחרטות לייצור הנשק אשר יופעל נגדה? מוזר שהוצאה לאור אקדמאית מכובדת כמו Cambridge University Press פרסמה את כתב ההאשמה המופרך הזה. ניתן היה אולי לסלוח על האמינות המפוקפקת של רבות מן העמדות המובעות בו; ואולי גם על העובדה שעמדותיהם של בני-סמכא רבים אינן זוכות להתייחסות בו. אולם, היעדרן המוחלט של אסמכתאות לביסוס עמדותיו נוטל ממנו את הזכות להיחשב מחקר אקדמי רציני. אבל כנראה שבימינו אין זה מפריע למחבר ספר שכזה לזכות לשבחים מפי עמיתיו, דוגמת ביקורתו על הספר של קרל ל. בראון, פרופסור (אמריטוס) ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון בכתב העת Foreign Affairs: "מאוזן, הוגן ..סינתזה היסטורית ראויה... ספר לימוד אקדמי משובח". לסיכום, זהו ספר שיש לקרוא דווקא בשל מגרעותיו המרובות: הוא לא יתרום דבר להבנת הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך יבהיר את מידת העיוות שבה מטופל הנושא בזרם המרכזי של העולם האקדמי.