בדיווח של רות אגלש בג'רוזלם פוסט 26/01/10 אודות כנס העלייה באשדוד, היא ציינה כי "בגשם שוטף...מאות עולים מהקהילה האתיופית המקומית התאספו בחוץ להפגין נגד התנגדות ה
ממשלה להעלאת כ-9,000 בני הפלשמורה שעדיין ממתינים באתיופיה". התייחסותה של גב' אגלש ל"גשם השוטף" החזירה אותי לזיכרונות כואבים של יום גשום לפני יותר מעשר שנים.
בתי רבקה התלוותה אלי לביקור בבית הקברות לילדים ליד הכפר היהודי אבא אנטוניס, הסמוך לגונדאר שבאתיופיה בקיץ של 1999. באותו זמן שיעור התמותה בקרב 7,000 יהודי אתיופיה בגונדאר - עיר המחוז בצפון-מערב אתיופיה - עלה דרמטית בשל הגירה משמעותית מכפרים יהודיים מרוחקים. הזרם הבלתי צפוי המם את המשאבים הרפואיים המועטים של השלטון המקומי. היהודים הגיעו לגונדאר משום שקיוו להגיש מועמדות לעלייה בשגרירות הישראלית. אלפי בני משפחה כבר עלו לארץ ברכבות האוויריות ההירואיות שנודעו בשמות "מבצע משה" (1984) ו"מבצע שלמה" (1991), אך משפחות רבות נחצו כאשר רכבות האוויר פסקו בפתאומיות.
הילדים הובאו לבית הקברות על אלונקות, וניתן לראות רבות כאלה על קברים רבים. האלונקות הורכבו מענפים קצרים ונקשרו בענפים רכים; הרווח הקצר בין הקורות הצלובות - בעצם כמה זמורות מוצקות שנקשרו יחד, או חתיכת בד צרה - הם עדות לכמה קטנים ופגיעים היו הילדים. העלים על כתריסר מהאלונקות עדיין היו ירוקים. לא היו מצבות. עם זאת, כל אחד מכ-200 הקברים כוסו בערימה קטנה של אבנים כדי להרתיע חיות המחפשות מזון. הקברים היו עדות אילמת לכך שמשהו השתבש מאוד.
לא היו אלה טרגדיות עתיקות-יומין. הטרגדיות היו קרובות ומתמשכות. בלי לחשוב התחלתי לומר קדיש: יתגדל ויתקדש שמה רבא.
אך המילים מתו על שפתי. בית קברות שעולה על גדותיו בקברי ילדים קטנים לא נראה כמקום מתאים להלל את שם ה'. מות התמימים האלה, שנוצרו בצלם אלוקים, הוא חילול ה'; ניסיון לקדש את שם ה' בנוכחות תועבה כה גסה הרי הוא כחילול הקודש.
גודל בית הקברות לא שיקף את שיעור התמותה האמיתי. התינוקות - והיו רבים - נקברו קרוב יותר לבית. את רוב מקרי המוות היה אפשר למנוע. רשומות המוות של הקהילה היו מלאות באזכורים של חצבת והתייבשות. שיעור התמותה צנח ברגע שארגוני סיוע יהודיים התחילו באיחור רב לספק מזון וטיפול רפואי. ממשלת ישראל, עד היום, לא העניקה שום סיוע הומאניטארי.
בית הקברות גדל. כשהגעתי לביקור שני בסתיו 1999, בית הקברות כבר לא היה מוקדש לילדים בלבד; מבוגרים נקברו לצד הילדים. בית הקברות היהודי העתיק בכפר וולקה, מרחק כמה קילומטרים, כבר לא יכול להכיל מבוגרים; מספר גופות נשטפו במורד הזרם כאשר הנהר הסמוך עלה על גדותיו. סמיכות קברי המבוגרים לקברי הילדים הוסיף נדבך נוסף של פאתוס.
מקרי המוות שהיו ואלה שנמשכו בעשור הבא לא היו עברות מכוונות של אנשים רשעים וקשי-לב. אך הם כן היו עוונות בלתי נסלחים של הזנחה. מדינת ישראל נכשלה במימוש האידיאל הציוני של קיבוץ גלויות; הקהילה היהודית האמריקנית, הקהילה העשירה בהיסטוריה של העם היהודי, לא העניקה סיוע מספק לקהילה-אחות בגולה הנתונה במצוקה.
עם זאת, יש כאן גם סיפור של כוח סבל וגאולה מנצחת. לזכותה של מדינת ישראל יאמר, כי למעלה מ-25,000 יהודים אתיופים עלו לישראל מאז ביקורי ב-1999. דמעות של יגון טרי שזרמו בבית הקברות בגונדאר הן ניגוד חד לדמעות השמחה במרכזי הקליטה כאשר משפחות שחוו את כאב הפרידה במשך שנים כה ארוכות סוף-סוף אוחדו מחדש. הילדים אינם חושבים על אתיופיה במפגשי איחוד אלה. ברחמי שמים סבלם הופך מהר לזיכרון עמום שמתפוגג מהרה, חלום בלהות רחוק. אך כמו החלומות הגרועים ביותר, הזיכרונות חוזרים לעיתים קרובות מאוחר יותר בחיים. יש פצעים שלעולם אינם מגלידים לחלוטין.
עד היום רוב הילדים המתים לא הונצחו על-ידי מצבה. לבד ממספר פרטים שנותרו ברשומות הקהילה, הם כאילו מעולם לא היו קיימים. מילים בודדות אלה אינן מספיקות לבטא את הגבורה שלהם, שצריכה לבוא לידי ביטוי בקינה ובקריאה רמה של פסוקים מכתבי הקודש.
מאות העולים שעמדו בגשם השוטף באשדוד הראו שהסבל של ילדים אלה לא נשכח. המפגינים פעלו על-פי המסורת היהודית האצילה, אמירת האמת בפני בעלי העצמה.
אך האם מישהו מקשיב? עד היום הזה ראש הממשלה נתניהו מסרב לאפשר לממשלה אפילו לדון בהצעת שר הפנים אלי ישי לאפשר ל-9,000 היהודים שנותרו בגונדאר לעלות לארץ. כיצד ראש הממשלה, המוטרד מהיחסים בין ישראל לארה"ב, יסביר לנשיא אובמה את ההתנגדות של מדינת ישראל אפילו לבדוק את מצבם של היהודים כהי העור המתגוררים בגונדאר? ומה עם הקהילה היהודית האמריקנית, שאינה רואה לנכון להאכיל לפחות את הצעירים שבילדי יהודי אתיופיה, שכחציים סובלים מתת-תזונה המובילה לידי ליקויים קוגנטיבים ופיזיולוגיים?
לא ניתן להשיב לחיים את הילדים הקבורים באבא אנטוניס. אך לא מאוחר מידי לגאול את היהודים שנותרו באתיופיה, היהודים שנותרו מאחור.