חוסר האמון שמביע הציבור במערכת המשפט הישראלית, מצריך אותנו לברר מהי המערכת המשפטית שכן תזכה לאמון מהציבור, או במילים אחרות - מה הם הקווים למערכת משפט אידיאלית. אם נבחן כמה מן החולאים שבמערכת המשפט הישראלית ונראה את הבעייתיות שבהם, נוכל אולי לשרטט את הרמה האידיאלית שאליה אנו שואפים במערכת המשפטית.
בבית המשפט כיום, ישנו ניתוק בין פסק הדין לגזר הדין. לא אחת שמענו פסק דין חמור בו מכריע השופט לחובת הנאשם ומציין את חומרת מעשיו, אבל אחר-כך, בגזר הדין, הוא מקל עליו. על-אף שהמחוקק קבע עונשים חמורים במקרים של אונס או תקיפה, נדירים המקרים בהם ממצים עם הנאשם את כל חומרת הדין.
גם התמשכות ואריכות הדיונים המשפטיים פוגעות באמון של האיש הפרטי בבתי המשפט. הדבר המייאש ביותר בו אדם נתקל כשהוא נזקק לבית המשפט, הוא זמן ההמתנה הארוך עד פסק הדין וביצועו. הסחבת והתמשכות הדין גורמות לאנשים רבים להימנע בכלל מלגשת לערכאה משפטית, עד שהם יקבלו את כסף התביעה שלהם יעברו שש-שבע שנים, אם בכלל. תחושת חוסר צדק שנגרמת מאי-מתן תשובה מיידית לטענותיו של בעל הדין, גם היא לא מוסיפה נקודות לבית המשפט. לעיתים השופט כותב פסק דין המתפרס על פני עשרות, אם לא מאות עמודים; לא רק שמדובר בבזבוז זמן בכתיבת המסמך, אלא שגם צורת הכתיבה מביאה את הצדדים למצוא נקודות עליהן הם יכולים לערער בערכאה גבוהה יותר, וכך מתארך הצדק לעוד סיבוב ולעוד זמן.
העומס הבלתי נסבל על המערכת, הוא גם אחת הסיבות לאריכות הדיונים. העומס עצמו נגרם בשל יתר עורכי דין, שכל אחד מהם צריך פרנסה ולכן מורח את הדין על פני אינספור דיונים, ערעורים, בקשות ומלחמות התשה. יסלחו לי כל חבריי שלומדים משפטים, אבל למה בכלל צריך עורכי דין? למה שאותו אדם הנידון בבית דין לא יטען את טענותיו בעצמו? הרי אנחנו רוצים לשמוע את מה שיש לו להגיד, ולא את מה שאמרו לו להגיד. לא מדובר רק בהטיית העדים ובישול עדותם, אלא בשיבוש ובהטיית המשפט באמצעות תרגילים משפטיים כאלו ואחרים.