בהיותי אזרחית מדינת ישראל הדמוקרטית, עיון בעיתון הבוקר עורר בי (שוב) תחושת דאגה רבה, וגם בושה עמוקה. לפחות בשלושה עניינים חשובים המתרחשים בימים אלה, חוזר ועולה עניין של מרמס זכויות האדם של אזרחי מדינת ישראל ברגל גסה – ו"ביטחונית", צריך לומר.
מעשי הפקרות ממוסדת
עניין שיידון הבוקר בפני 11 שופטי בית המשפט העליון הוא חוק האזרחות והכניסה לישראל – הוראת שעה שאושרה בכנסת ביולי 2003, ולפיה נמנע מפלשתינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה להינשא לאזרחים ישראלים ולהיות (לאחר תהליך בדיקה מתמשך) לאזרחי ישראל. היום מונחות לפני בג"צ ארבע עתירות נגד חוקתיות החוק הזה (של האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט ועדאללה, וחברת הכנסת לשעבר
זהבה גלאון). לעומת העותרים, טוענים המשיבים לעתירה (שורת הדין, גדר לחיים, אם תרצו והציונות המתחדשת) כי העתירות נגד חוקתיות החוק מעמידות את המדינה ואזרחיה בסיכון ממשי לעצם קיומם. זוהי גם גישתם של רוב חברי הרשות המחוקקת וכנראה גם המבצעת, המתעלמים מכך שבחיקוקו של חוק כזה נרמסים בגסות עקרונות יסוד הומאניים, אזרחיים ודמוקרטיים של כלל אזרחי המדינה, כי זו משמעותו של חוק שמפלה במפורש חלק מן האוכלוסיה לעומת חלקה האחר בצורה כה בוטה: הוא פוגע באושיות הדמוקרטיה. הדבר נעשה, כמובן, מתוך נימוקים 'ביטחוניים' ולאומניים – שהם הכְּסוּת בישראל לכל מעשה נבָלה; לכל סוג של אפליה וגזענות העולה על דעתם של מאכלסי הרשויות המחוקקת והמבצעת. וראוי לקרוא לדברים בשמם המלא: אלה מעשים של הפקרות ממוסדת שמדרדרים אותנו אל עברי פי פחת.
אלימות מצד הדמוקרטיה
ידיעה נוספת שצריכה לעורר בנו הרגשת סלידה ואפילו אימה, היא הידיעה שצה"ל אוסף מידע אישי על אזרחים ישראלים המוחים נגד עבירות שעושה המדינה – על-פי בג"צ – בהצבת גדרות באדמות הכפרים נעלין ובילעין תוך הגבלת תנועתם של תושבי הכפרים וגזילת פרנסתם. עם השנים אנחנו נעשים יותר ויותר 'מדינת-הצבא', שוב ושוב תוך רמיסת זכויות אזרחים מינימליות, ובהן הזכות להפגין נגד עוולות המדינה! מדינה שאינה יכולה לשאת עמדות המנוגדות לדעת הרוב או לעמדת השלטון - אינה יכולה להתהדר בכינוי 'מדינה דמוקרטית'. כאן אפילו אין אפשרות להשתמש בכיסוי הביטחוני, לאחר שבג"צ קבע במפורש (כבר לפני למעלה משנתיים) שתוואי הגדרות בנעלין ובבילעין אינו מוצדק מבחינה ביטחונית או מכל בחינה אחרת, ולפיכך אינו חוקי. המדינה שומרת כאן אפוא בכוח הזרוע הצבאית שלה וכוחות משמר הגבול על עבירות שהיא מבצעת וביצעה, ופועלת נגד אזרחים שומרי חוק בדרכים אלימות ומעוררות אימה.
נשללת זכות הפרטיות
הידיעה הבאה היא אולי ידיעה פחות מרעישה, אבל היא נקשרת לידיעה הקודמת: פרופ' ישראלי לשעבר, הנמצא כאן בשנת שבתון באוניברסיטה העברית, צילם מדירתו את מנחת המסוקים של בית החולים הדסה בהר הצופים בעת שנחת שם מסוקו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 שביקר בישראל. לפתע פרץ לביתו איש שב"כ שהציג את עצמו כשוטר, ודרש ממנו שישמיד את התמונות, וָלא, איים, הוא יזמין ניידת משטרה למקום. ככל שזו ידיעה קטנה ושולית כביכול, הרי זה מעורר חלחלה לחשוב שמישהו (שב"כ) יכול לעקוב/עוקב שם מלמעלה אחרי מעשינו הפרטיים/היומיומיים והרגילים ביותר, ועלול לפרוץ בגסות למקומנו הפרטי ביותר ולאיים עלינו כאילו היינו עבריינים ובוגדים נוראים.
בריוניות מוסווית ב'נרדפות'
זהו לקט יומי בלבד. ישנן עוד תופעות רבות כאלה שמציפות את חיינו כאן מכל עבר. אפשר להזכיר כדוגמה נוספת את התנהגות המשטרה כלפי מפגינים בשייח' ג'ראח ובעוד מקומות שבהם נעברות עבירות על חוקי המדינה (תוך הפרת 'הבטחותיו' של ראש ממשלתנו) כמעט באין מפריע, ובכל זאת משטרת ישראל/משמר-הגבול תוקפים את המפגינים ועוצרת אותם – ולא את עוברי העבירות. (בסופו של דבר, בג"צ הורה לשחרר את מפגיני שייח' ג'ראח ממעצר, מאחר שלא ביצעו כל עבירה.)
אותות מדאיגים להתנהגות בריונית של מדינת משטרה/צבא/שב"כ כלפי אזרחיה כבר אמרנו? – וכל זה מכוסה ומוסווה היטב תחת המעטה של היותנו 'נרדפים', היותנו נתונים ב'סכנה ביטחונית', שהוא הדבר הנוח ביותר לשלטונות להתכסות בו ולהעצים אותו, כדי להימנע מכל עשייה אחרת, שתביא אותם ל'ויתורים', לתפנית אמיתית בתפיסה – מה שעשוי להביא חס וחלילה לערעור כיסאם.