לצאת מגטו הקולקטיב הנשי (ג)

"הסתרת נפשך" - זלדה הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא, הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו. נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת בְּלִי שֶׁמֶשׁ בְּלִי יָרֵחַ וּבְּלִי נֵר. הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי וְהַלֶּחֶם שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן יָבֵשׁ וַיְהִי נִקּוּדִים. את השיר הזה כללה זלדה מישקובסקי בקובץ שיריה הראשון "פנאי", המוקפד והמנופה מבין ספרי השירה שלה, שבו כללה שירים מוקדמים ומאוחרים ממאגר השירים, שרק מעטים מקרב הסובבים אותה ידעו על קיומם קודם להדפסתו. על זמן חיבורו של השיר ניתן לשער על-פי משקלו. השיר שקול בשלושה אמפיברכים (כלומר באחת מיחידות המשקל הארוכות, המורכבת מהברה בלתי מוטעמת, הברה מוטעמת והברה בלתי מוטעמת). המשקל מתקבל רק אם קוראים את השיר בהיגוי האשכנזי, היגוי שהיה שגור בפיה של זלדה בשנותיה הראשונות בארץ. במבט צילומי בשיר, עוד לפני הקריאה בו, נקלטת חריגותו של הבית השני. שני הבתים העוטרים אותו הם בני שלוש שורות (טֶרצֶטים), ואילו הוא טרצט בן חמש שורות. החריגה היא חזותית בלבד, כי היא הושגה על-ידי שבירת השורה השלישית לשלוש שורות, כדי להבליט את החזרה על המילה "בלי" בראש כל אחת מהן. כך הבליטה האשה הדוברת בשיר, בדירוג יורד של עוצמה, את חסרונו של כל מקור אור בחייה: שמש, ירח, נר. אבל כאשר השיר נקרא לאורכו, בית אחר בית, מתברר שחסרון האור בחייה הוא רק אחד מתוצאותיו השליליות של האירוע שעליו היא מספרת. האירוע מפורש בשורה הפותחת את השיר: "הסתרת את פניך ממני". הניסוח הפשוט מגדיר לכאורה מצב קונקרטי ודי בנלי, המתרחש בחייו של זוג נשוי: מסיבה כלשהי נעכרים היחסים התקינים בין הבעל והאשה. הנעלב יותר מבין השניים מסתגר בשתיקה זמן-מה עד שהמתח מתפוגג והיחסים חוזרים לתיקנם. ולא היא! פירוש זה היה יכול להניח את הדעת אלמלא הדהד בזיכרוננו, שבמקום צירוף המילים המקובל במקרא - "הסתרת הפנים", מופיע בשיר הצירוף "הסתרת הנפש". הצירוף ”הסתרת הפנים" מופיע במקרא תמיד במשמעות של "התעלמות" או "הפניית עורף", אך נעשה בו שימוש כפול: עונש על חטאו של מישהו, או צורת פיוס עם החוטא אחרי שריצה את עונשו. בדוגמה הבאה, הלקוחה מספר יחזקאל, נעשה שימוש בצירוף זה לשתי המטרות באותו פרק עצמו (פרק ל"ט): כעונש מופיע הצירוף תחילה בפסוקים כ"ג-כ"ד: "וידעו הגויים כי בעוונם גלו בית-ישראל על אשר מעלו בי ואסתר פני מהם ואתנם בידי צריהם ויפלו בחרב כולם. כטומאתם וכפשעיהם עשיתי אותם ואסתר פני מהם". ובמשמעות פיוס מופיע הצירוף בהמשך, בפסוק כ"ט: "עתה אשיב את שבית יעקב ורחמתי כל בית-ישראל... וקבצתי אותם מארצות אויביהם... ולא אסתיר עוד פני מהם". יש, כמובן, דוגמאות נוספות במקרא לשימוש הכפול בצירוף, אך תמיד ידובר בהן על "הסתרת פנים". ההיזכרות בצירוף השכיח במקרא מבליטה את החידוש בצירוף המופיע בשיר. ואכן, הדוברת מספרת על מצב "הסתרת הנפש" של בעלה ממנה. לקורא עדיין לא נחשפה בשלב זה הסיבה שהביאה את הבעל להסתרת נפשו מזוגתו לחיים. יתר על כן, השיר אינו מספק בשלב זה פרטים המאפשרים לקורא לקבוע, אם מדובר בהתעלמות זמנית של הבעל מאשתו, שאחריה צפוי הפיוס ביניהם, או במצב חמור מזה - במאיסתו בה שאין ממנה חזרה. הסיבה לא תתברר לקורא גם בהמשך השיר, אם מחמת השמירה של הדוברת על צנעת הפרט שלה ואם משום שאינה רוצה לצמצם את תוכנו רק למקרה מסוים זה. לעומת זאת, מאפשרת ההישענות על ההבדל בין הצירוף "הסתרת הפנים" שבמקרא לצירוף "הסתרת הנפש" המופיע בשיר, להניח שהדוברת אכן עוסקת בשיר באירוע הקיצוני יותר: במאיסה של בעל באשתו שאין ממנה חזרה. שהרי אם לא מדובר בקרע על-רקע נפשי, כמו מאיסה של אחד מבני הזוג בזולתו, אלא רק בתגובת כעס חולף מצידו על מעשה שניתן לסלוח עליו וגם להתפייס בעקבותיו, די היה להשתמש בצירוף המקובל במקרא, זה המדבר על הסתרת הפנים הזמנית של האחד מרעהו. מאיסת בני זוג זה בזה הוא מצב שנדון בהרחבה בהלכה והוא מוכר לכל מי שהתחנך בחברה הדתית. אין ספק שזלדה הייתה בקיאה בפסיקות ההלכה באשר למצב טרגי כזה הנוצר בין בני זוג במהלך הנישואים. המבקש להכיר את דיני ישראל באשר למקרה של הרעה כה חמורה וכה קיצונית ביחסי זוג נשוי, מומלץ לו להגיע לסיכום הבהיר של הרמב"ם במשנה-תורה, במסכת אישות פרק י"ד בסדר נשים.