ערב חג החירות ושבועיים לפני שאנו מציינים את יום השואה, מן הראוי להעלות את דמותה של אישה נפלאה, לנה קיכלר, שלמרבה הכאב, זיכרה אבד בתהום הנשייה של השיכחה.
ככל שאני מעיין בשלושת הכרכים, בהם היא מספרת את סיפור חייה, אני מתקשה להבין כיצד שמה וההתרחשויות אותן חוותה במלחמת העולם, ובמיוחד אחרי המלחמה, נעלמו מאיתנו. אינני מבין מדוע היא לא זכתה להנצחה של דמות מופת.
הודות להוצאת "שוקן" יש בידינו עדות על פועלה של אישה, שהייתה גדולה מן החיים. מול חיים שהפכו אותה לתת אבק, היא הצליחה לא רק להשתקם, אלא להעמיס על כתפיה אחריות של אימא למאה ילדים יתומים עזובים, שניצלו מהתופת של מלחמת עולם שנייה.
הוצאת "שוקן" העניקה לנו טרילוגיה הכוללת: "בית אמי", "מאה ילדים שלי" ו"המאה לגבולם".
"בית אמי" יצא לאור בהוצאת "שוקן" כבר לפני עשרים וחמש שנה בערך, ולמרות הכל זיכרה של לנה קיכלר לא נצרב בתודעה של החברה הישראלית.