בחגים ובימי חול המועד אנו עוצרים את סדר הקריאה הרגיל של שבתות השנה וקוראים בתורה על ענייני אותו המועד. קריאת התורה של שבת חול המועד (פסח וסוכות) עוסקת במחילה על חטא העגל ובציוויים שבאים בעקבות מחילה זו. הפעם לא נתמקד בקריאת התורה, אלא דווקא בהפטרה שמלווה את אותה הקריאה. בשתי שבתות חול המועד, הן בסוכות והן בפסח, קוראים שתי נבואות סמוכות זו לזו מתוך דברי הנביא יחזקאל. בפסח קוראים את "חזון העצמות היבשות" ובסוכות את "מלחמת גוג ומגוג".
"חזון העצמות היבשות" הוא נבואתו של יחזקאל, בה הוא רואה במראה הנבואה כיצד הוא מונח בתוך בקעה מלאה עצמות יבשות, שאין בהן חיות, וכיצד הקב"ה מחיה את אותם שלדים, קורם בהם עור ובשר ומפיח בהם נשמת חיים. כשהנמשל לעצמות היבשות הוא מצב עם ישראל בגלות והתחייה שתהיה לו באחרית הימים: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' א-לוהים הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". ברוך השם שזכינו לראות בדורנו כיצד העצמות והאפר קמים מתוך בתי הקברות בגולה, עולים לארץ וחיים בה.
התלמוד במסכת סנהדרין [דף צב, ב] דן בנבואה זו של יחזקאל ומברר מה היה המאורע שגרם לאותם אנשים למות ומדוע זכו דווקא הם לתחיית המתים עוד בעולם הזה. מספר התלמוד כי התנאים נחלקו לכמה זמן חזרו אותם מתים לתחייה; "רבי אליעזר אומר מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו". ר' אליעזר סובר כי החייאת המתים נעשתה רק באופן סמלי, כדי להראות שתחיית המתים יכולה להתקיים גם בעולם הזה ולכן אותם מתים לא האריכו ימים. לעומתו, "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות". לדעת רבי אליעזר, בנו של ריה"ג, החייאת המתים החזירה אותם לחיים רגילים, ולא רק בדורם, אלא הם הותירו אחריהם צאצאים והמשך בעולם.
על השאלה מי היו אותם מתים עונה האמורא רב: "אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו". אנו יודעים כי בברית בין הבתרים נגזר על אברהם אבינו שבניו ישתעבדו 400 שנה ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול. אותם בני אפרים, ספרו 400 שנה מאותו יום של ברית בין הבתרים וכשהשלימו את המניין, ברחו ממצרים. אלא שהחשבון שלהם היה מוטעה, מכיוון שהיו צריכים לספור מלידת יצחק, אירוע שהתרחש 30 שנה לאחר מכן. אותם "מקדימי קץ" יצאו ממצרים 30 שנה לפני הזמן, וחוסלו על-ידי אנשי גת [דברי הימים א, ז, כא]. אם כן, עצמות אלו היו שייכות לאנשים שעלו לארץ לפני המועד אותו קבע הקב"ה לגאולת עם ישראל.
מן הסתם, גדולי הדור ההוא ניסו להניא את בני אפרים מהרעיון לעלות לארץ לפני הזמן, אבל דבריהם לא נשמעו, בני אפרים היו נחושים לעלות לארץ גם נגד דעתם של הרבנים. אם הרבנים אומרים להישאר בגולה, אז הם מוכנים לפרוק כל עול, העיקר לצאת כבר מהגלות. הם היו מוכנים למסור את החיים שלהם למען העלייה לארץ. על השקפתם זו יכולה להעיד גם דעתם של שאר האמוראים בתלמוד, הרואים את אותם אנשים כטיפוסים שליליים: "ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים... רבי ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה... רבי יצחק נפחא אמר אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים".
אנשים שליליים כאלה, טוב מאוד שנהרגו. אך מתחזקת השאלה למה להחיות אותם? מדוע החזירם הקב"ה לחיים? בסוגייה הנזכרת בתלמוד לגבי משך הזמן בו חזרו לחיים, מעיד אחד התנאים, כי הוא צאצא של אותם מתים-חיים. "עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם". רבי יהודה בן בתירא, מגדולי התנאים, מעיד כי הוא צאצא ישיר של אותם בני אפרים. ולא רק זאת, אלא הוא גם מעיד כי צאצאיהם של אותם רשעים, היו שומרי תורה ומצוות ואחד מבניהם אפילו הגיע למדרגת תנא. אותם יהודים שהקדימו את הקץ ובעקבות כך פרקו עול, זכו שבני בניהם חזרו לקיים תורה ומצוות בארץ ישראל. לעומתם, אלו שנשארו במצרים ולא רצו לעלות (הייתה קבוצה שגם ביציאת מצרים האמיתית לא הסכימה לעלות, כי לא הסתיימו 400 שנות שעבוד) מתו כולם בשלושת ימי החושך.
גם בסיום הגלות האחרונה, ראינו כי ישנם יהודים שרצו לעלות לארץ ונתקלו בסירוב מצד רבנים "כי עדיין לא הגיע הזמן", יהודים אלו החליטו לעלות למרות הרבנים וברובם המוחלט הפסיקו לשמור תורה ומצוות. בניהם של אותם יהודים וביותר נכדיהם, כבר מתו מבחינה רוחנית. אלא שכעת אנו רואים גל של חזרה אל היהדות מצד בני בניהם. יהודים אלו שחזרו לחיים רוחניים, כבר יוכלו להוריש לילדיהם תפילין. לעומתם, מאלו שנשארו בחו"ל, לא נשאר זכר, הם הושמדו בשואה. הניצולים שבחרו להגר לארה"ב מתבוללים בקצב מחריד, כך שבניהם או נכדיהם אינם נחשבים כיהודים עוד.
הנביא והתלמוד מלמדים אותנו על זכותה של ארץ ישראל, ארץ שיכולה להחיות אפילו אנשים שמתו מבחינה פיזית או רוחנית. "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".