"פרשת הרמטכ"ל" וההתנהלות של המערכות החיוניות ביותר במדינה חושפות מחדש את אשר ידוע מזה שנים רבות: ההחלטות בנושאי ביטחון מתקבלות בצורה רשלנית, ללא עבודה מסודרת ועניינית ומתוך אינרציה המוכתבת על-ידי כלי התקשורת והאינטרסים האישיים, האנוכיים, של אלה העוסקים במלאכה. הממשק צבא ופוליטיקה מכלה כל חלקה טובה.
כרגיל במחוזותינו, ובהתאם לתרבות עריפת הראשים הכוללת, תחילה, השפלות מיותרות, ניסיונות לגמד את הישגיו של האדם ולהפכו לבלתי יוצלח - הרמטכ"ל
גבי אשכנזי נאלץ לעבור את הזובור הכה נטוע בהווייתנו הישראלית.
היו שהזדרזו כבר לקבוע בוודאות שראויה לכל גינוי, שלגבי אשכנזי הוכתרו כתרים ללא שום סיבה, וכל עשייתו כרמטכ"ל אינה אלא תעתועים. צה"ל, אליבא דמביני דבר, נותר כפי שהיה לפני מינוי אשכנזי לרמטכ"ל. מותר להביט על עשייתו של אשכנזי ולהסיק מסקנות שונות, אך אסור להיות עיוור או קל דעת, בלשון המעטה, ולקבוע ששום דבר לא השתנה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל.
אותם מותחי ביקורת על הרמטכ"ל, המנסים לגמד את הישגיו ולהדביק לו תוויות של אפס מעשה, בעצם מובילים למסקנה אחת: ראשי מערכת הביטחון מפקירים את ביטחון האזרחים ואת ביטחונם של החיילים המשרתים תחתיהם. אם קביעות אלה נכונות, הרי שיש כאן מחדל שאין גדול ממנו.
אין צורך להאמין לדברים של הדיוטות לגבי מצבו של צה"ל לפני שאשכנזי היה לרמטכ"ל. רצוי לחזור ולקרוא, ללמוד ולשנן את
דוח וינוגרד, כי בו נמצאים הממצאים הגלויים של המציאות הביטחונית לפני הרמטכ"ל הנוכחי. הממצאים הם מסמרי שיער, כי מהם עולה תמונה של הפקרה פושעת, של זלזול בכל תהליך של קבלת החלטות ושל חלטורות שהובילו אותנו אל המקום ההוא.