פרשת הריגול החדשה המסעירה את המדינה, רק ממחישה את חשיבותה של הצנזורה הביטחונית והצבאית, אשר לו הייתה קיימת - ייתכן שפרשת הריגול הייתה נמנעת.
המסמכים - לאחר עבירת-הוצאתם מהרשות הצבאית ואגירתם ברשות הפרטית - היו נערמים במערכת, או בחיקה של ענת קם, או בתיקו של אורי בלאו - כאבן שאין לה הופכין, וכל ניסיון של פרסום כתבה או רשימה בהסתמך על בדל מידע מן המסמכים הסודיים, היה אמור להקפיץ את הצנזור ולהכניסו להילוך גבוה של מניעה או אף אכיפה בעוד העבירה באיבה, לו היה מתפקד במקצועיות כפי שהיה הדבר בשנות ה-60' של המאה הקודמת, דבר שהיה מבטל את הניסיון לחשוף מידע סודי ומותיר את המסמכים כחסרי ערך מהבחינה העיתונאית.
רוצה העיתונאי להשתמש במסמכים הסודיים - לא יהיה לכך מקום בתקשורת, לא יוכל לטעון דבר בעניין חופש המידע ועיתונות חופשית, אלא יואיל לעבור בגלוי ובמוצהר לצד השני, לחצות את הקווים ולהיות מרגל נגד מדינת ישראל, על כל הסיכונים שבמעבר זה.
הוא כבר לא יוכל להיחשב "רק" עיתונאי שמאלני או כתב לוחמני, אלא ממש מרגל לטובת האויב, כתנאי פתיחה. ההנחה היא, שהעיתונאי לא היה עובר את הקווים.
אלא שבמצב בו יש עמימות וחוסר ודאות, מותר בחסות אי-צנזורה וחופש העיתונות לכתוב כמעט הכל בגיבוי של השמאל הקיצוני והתקשורת - יש לעבריינים תקווה, עד כדי הגעה לעברי פי-פחת של כתב אישום חמור בריגול, וגם אז תעמוד טענה כי הם, הנאשמים, דווקא ציונים וממש חלוצים.
הפתרון לאי-הבהירות הוא זה שהועלה על-ידי לא אחת במסגרת מדור זה, ומשך אש מקיצוני השמאל ומהזויי החופש - להפעיל ולקיים צנזורה אפקטיבית במדינת ישראל. הפתרון לא יכול להיות זולת הפעלה הלכה למעשה של צנזורה חזקה, אמיתית, מתפקדת, ואפילו נושכת, אם כי כואב פחות מבית המשפט הפלילי.