הראשון שהזכיר את אצ"י וחלקו המרכזי במרד גטו ורשה היה חיים לזר ז"ל, שהיה איש בית"ר ופרטיזן במלחמת העולם השנייה וכתב ספר על מרד גטו ורשה שבו תיאר את החלק המרכזי שתפסו בו אנשי בית"ר ואצ"ל (חיים לזר ליטאי, "מצדה של ורשה", הארגון הצבאי יהודי במרד גטו ורשה Z.Z.W, הוצאת הוועדה לציון יום השנה ה-20 למרד גטו ורשה שעל יד תנועת החרות, תל אביב, 1962, והוצאה מחודשת ב-1983).
פרופ'
משה ארנס, לשעבר שר הביטחון וח"כ של הליכוד, עמל כבר מספר שנים על מחקר מקיף בנושא זה, בעיקר על בסיס מסמכים שאיתר בארכיון "יד ושם". הוא ביקר גם בפולין, היה בקיבוץ לוחמי הגטאות, ראיין את כל הלוחמים שנותרו בחיים ומתגוררים בארץ, כמה מאנשי בית"ר וכמה מאנשי אנילביץ'. הדבר המפתיע הוא, שלמעשה כל העובדות היו גלויות כל הזמן. התברר שהתיעוד העיקרי של מה שקרה במרד מבוסס על הדוחות של הגנרל הגרמני יורגן שטרופ, שהיה אחראי לחיסול הגטו ולדיכוי המרד, ונהג כל יום לכתוב דוח אותו שלח לממונים עליו. מהדוחות הללו בפרט, וממחקרו של ארנס בכלל, ברור מעל לכל ספק כי מבין שני הארגונים שהשתתפו במרד - הלחימה המרכזית הייתה של אצ"י - ארגון צבאי יהודי, שלא במקרה כמעט זהה לראשי התיבות של אצ"ל - ארגון צבאי לאומי. לארגון הזה הצטרפו אנשים שהיו בתאי האצ"ל שהוקמו בפולין לפני המלחמה.
יש כמה סיבות לכך שדווקא הרוח החיה של מרד גטו ורשה נעלמה ממסמכים רשמיים, ספרי לימוד והיסטוריה. ראשית, האנשים אשר סיפרו את הסיפור של מרד גטו ורשה היו בראש ובראשונה חברים בארגון אי"ל הסוציאליסטי, כמו יצחק צוקרמן, ששרדו את השואה ואת המרד, והתעלמו לגמרי מהארגון השני. הם ידעו את העובדות, אבל זלזלו בהן. עיקר הניצולים היו צוקרמן, אשתו צביה לובטקין, שהייתה גם אישה פוליטית וחברה באי"ל, והיה גם מרק אדלמן, חבר הבונד וארגונו של אנילביץ'.
סיבה נוספת להיעלמות או השתכחות חלקם של אנשי בית"ר במרד, היא העובדה שאיש מהמפקדים הבכירים של הארגון לא ניצל וכך גם איש מהחברים הבולטים בשורות התנועה באותם ימים.