הדוח שכתב השמאי הממשלתי שבמשרד המשפטים, אייל יצחקי, מעיד על מגמות מדאיגות ביותר בקרב מקבלי ההחלטות ובקרב הדרג הפקידותי, מגמות הנובעות מאי הבנת תהליכים משמעותיים בחקלאות וניתוק מוחלט מהשטח. השיח שמנהל מר יצחקי שגוי מיסודו; לחקלאות בישראל ערך לאומי והיא שעיצבה את זהותו של היהודי-עברי בתחילת המאה העשרים, ואולי, אף ביתר שאת, היא מעצבת את דמותה של המדינה בזמן הזה, במאה העשרים ואחת.
במדינת ישראל, האדמה היא מוצר ציבורי קלאסי ואין כלי ראוי מוצלח וכלכלי יותר מהחקלאות לשימורה. מסיבה זו אין מסבסדים את החקלאות אלא תומכים בה. כדאי בנקודה זו להזכיר שאת שאר שומרי הקרקעות (צה"ל, קק"ל ורשות הטבע והגנים למשל) דואגת המדינה לממן, כך שלמעשה, גם בניתוח כלכלי אמיתי - כזה שמייצר שקלול אמיתי של כלל התועלות מול כלל העלויות - החקלאות היא הכלי היעיל ביותר ולאור דוח מבקר המדינה (59/ב)במיוחד על מול בעיית הפלישות לאדמות המדינה.
מדוח זה אנו למדים שהדרג הפקידותי מנסה, שוב, להגדיר מדיניות מבלי להבין את הגורמים שיצרו (ולא במקרה) את חוקי המשחק החדשים. הוא עושה זאת, שוב, על בסיס מידע שגוי, ומבלי להבין לעומקן את המטרות הייחודיות של מדיניות הקרקע בישראל - ביחס למגזר החקלאי ולמרחב הכפרי כולו.
הטיעון בדוח השמאי הממשלתי אינו לוקח בחשבון את תפקיד החקלאות בישראל ואת המגמות בחקלאות העולמית בכלל ובמדינת ישראל בפרט - בכך נגזר שהטיעון הוא אומנם לוגי אך חסר את היסודות, משמע, מנותק לחלוטין מהמציאות. גרוע מכך, דוח השמאי נכתב מתוך אי ידיעת חשיבותה של הקרקע ושל החקלאות וההתיישבות לאור מגמות גלובליות הקשורות בהפרטה של "כל מה שבא ליד", מגמות שאומצו דה-פקטו ע"י הגופים המנהלים במדינת ישראל.
יותר מכל מעיד דוח זה, שהמהלך שנעשה זה שנים באוצר, מוצה: היעדר מדיניות חקלאית יציבה יחד עם ה"יתרון לגודל", הובילו לצמצום מספר החקלאים ואפשרו משפט בסגנון: "ועל-אף שמועסקים בו פחות מ - 2%" (מתוך סך המועסקים במדינת ישראל), משפט שמצביע על אי הבנת הסיבות האמיתיות מאחורי המספרים הקשים, קודם כל למדינת ישראל ואח"כ למרחב הכפרי.
חייבים להפנים, גם כשמספר החקלאים מצומצם יחסית, אופי המרחב הכפרי מבוסס על חקלאות ונכון יותר, על החקלאים, בניסוח אחר, כדי לשמור על אופיו של המרחב הכפרי ועל זהותנו, יש לשמר לא רק חקלאות אלא גם, ולפני הכול, חקלאים -
זאת המדיניות שמנסה להנהיג תנועת המושבים. 2% שעוסקים בחקלאות אינם תוצאה מקרית כי אם נגזרת של "מדיניות בת שנים של הליכה על הסף", ודאי בכל מה שקשור למגזר החקלאי.
דוח השמאי מעיד שמדיניות האוצר מוכיחה את עצמה לאורך שנים, והוא מתייחס למצב היום כאל מצב טבעי - אך הדבר אינו כך (וכפי שאנו יודעים מנהל מקרקעי ישראל נופל בדיוק באותה המלכודת). כאן נעוצה הטעות בטיעונו של השמאי הממשלתי, לא שיטת הסבסוד הובילה לכך ש"רק חלק מהחקלאים זוכים", מה שמוביל לצמצום מספר החקלאים הוא העדר המדיניות. במסגרת הגדרת ההתנהלות בכל הקשור למשאב הטבע היקר ביותר במדינת ישראל - הקרקע, יש לשנות את המדיניות החקלאית מהשורש.
בכל הקשור לספסרות בקרקעות, לפני הדוח וגם אחרי הדוח, עמדת תנועת המושבים ברורה; תנועת המושבים מתנגדת לכל ספסרות בגורמי הייצור, אסורה ספסרות בקרקע ואסורה ספסרות במים, אם התופעה קיימת, יש להלחם בה בכל הכלים המשפטיים הקיימים. פתרון המכרזים התקופתיים שגוי והוא לא יפתור שום בעיה שעולה מהדוח, נהפוך הוא, הוא יחמיר את הבעיות הקיימות ויעשה את הקרקע למוצר סחיר לחלוטין. במצב כזה, מספר החקלאים ימשיך להצטמצם עד כדי מצב של שוק מונופולי. באשר לניצולה המיטבי של הקרקע, כפי שמגדיר זאת השמאי, כיום אנו עדים לעיבוד של 100% (בקירוב), של האדמות, ולכן אין זה ברור למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על ניצול מיטבי. כמו-כן, כפי שמציינת השמאית נחמה בוגין, גם בהיבט החברתי-מדיני, הניסיון לתת לכוחות השוק החופשי לפעול ללא כל הכוונה יהפוך אזורים שלמים לאזורי נעדרי עיבוד חקלאי בטווח הקצר ונעדרי תושבים בטווח הארוך.
במודל השיווקי המבוסס על עיקרון "כל המרבה במחיר" מציע השמאי הממשלתי, גם אם הוא אינו מבין זאת, להעביר את הקרקעות לבעלי ההון במדינה. לצערנו, הגופים שנמצאים בשיח הציבורי סביב הנושאים הללו מסונוורים מטיעון "הצדק החלוקתי" ואינם מבינים מה מסתתר מאחורי הצעתו של השמאי; מדובר בלא פחות ממהפכה שתשנה לחלוטין, ובאופן בלתי הפיך, את מדיניות הקרקע במדינת ישראל, מדובר במכירת חיסול.
בכל הקשור לתחשיבים כלכליים, אנחנו סבורים שהשיח כולו מוטעה ומטעה מיסודו, גם מילטון פרידמן, אחד מאבות הקפיטליזם, הבין היכן עוברים גבולות ההפרטה, וגם הוא הבין שהחקלאות היא מוצר ציבורי שיש לשמרו ולתחזקו, ובמדינת ישראל, על אחת כמה וכמה. לצורך העניין, אנחנו מזמינים את מר יצחקי, לסיור בקו התפר במרכז המדינה, לסיור במשולש הגבולות ישראל-עזה-מצרים, לסיור בגבול ישראל-לבנון ובשטחים האבודים בגליל. אנחנו מבטיחים למר יצחקי, ולכל מי שיבוא, שאחרי הסיור, כל תפיסת "הערך הכלכלי", תשתנה לחלוטין. ההסתכלות על משאב לאומי כגון קרקע, דרך פריזמת "הערך הכלכלי" מהווה השגיאה החמורה ביותר שעושים מקבלי ההחלטות ובעלי התפקידים.
"עוד דוח או פחות דוח", אין לזה חשיבות, חשובה המגמה הכללית המצביעה על אי הבנה בסיסית את התהליכים ואת האיומים השונים שמדינת ישראל ניצבת מולם. הבנה אמיתית של התהליכים, הייתה מביאה את המדינה לחייב כל תלמיד המחויב היום, כחלק מהחינוך שהוא מקבל, לבקר ב"כותל המערבי" ו"ביד-ושם", להשתתף ב"שבוע עבודה עברית בחקלאות".